הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)הראיונות המרגשים עם החטופים ששבו, לאחר ששרדו את התופת במנהרות חמאס, מעוררים מחשבות בכיוונים שונים.
בראש ובראשונה – על אכזריות אויבינו: העינויים, הפיזיים והנפשיים, ההרעבה וההשפלה. כל פעם שאנו מקבלים תזכורת נוספת לאכזריות אויבינו, היא אמורה לטלטל אותנו מחדש מן היסח הדעת, השכחה והשגרה, ולעורר בנו את ההבנה עם מי יש לנו עסק ומה הם זוממים לעשות לנו – אילו רק הייתה בידם האפשרות, חלילה.
כמו כן, הראיונות מעוררים הערכה לחוסנם, לכוח עמידתם ולתושייתם של החטופים, שאפשרו להם לשרוד ולצלוח את תקופת התופת הארוכה כל כך, ולבסוף – התופעה המשותפת לרובם, גילויי אמונה עוצמתיים ו"קרבת אלוקים" להּ זכו בתוך התופת, בצורה טבעית שנבעה מעומק האישיות ומזעקת הנשמה. אמונה שהאירה להם את החושך האפל והדחוס שבמנהרות, ונתנה להם כוח עמידה ותקווה.
שמעתי ציניקנים הטוענים שזה לא אמיתי; שזו בסך הכל תגובה מוכרת למצוקה קשה – שכאשר קשה משליכים את התקווה על מי שאפשר, ואחר כך חוזרים לשגרה. הם טועים! הציבור מרגיש את האמיתיות והכנות שבדבריהם, וצמא לשמוע את סיפוריהם עוד ועוד. רבים מהמשוחררים אף מתרגמים את העוצמה האמונית שלהּ זכו לתפילות ולקיום מצוות: שמירת שבת, ציצית, הנחת תפילין ועוד.
התופעה הזו מתחברת לתופעה נוספת – גל אדיר של התחזקות באמונה בכלל הציבור. ראינו זאת במהלך חודש הסליחות בבתי הכנסת, בתפילות הימים הנוראים, בהשתתפות בשיעורי תורה, בכמות הסוכות שנבנו השנה ועוד.
גל עוצמתי של רוח אמונה טבעית עובר על הארץ. לא כזה שבא מתוך בירור שכלתני ותהייה פילוסופית או מתהליך רגשי; אלא כזה שבא מעומק הנשמה, שאינו מבקש הסבר ואינו מתאים את עצמו לתבניות – מעין מעיין נובע פנימי המתפרץ החוצה.
התופעה הזו איננה בגלל המלחמה אלא למרות המלחמה. "מֵאֵת ד׳ הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ" – במקום שהכאב, הדאגה והקדרות ישתלטו עלינו, כבעבר, שורה עלינו רוח רעננה של אמונה ותקווה. זו תופעה שאיני זוכר מאירועים בעבר, והיא מעוררת השתאות – ואת השאלה לאן היא תוביל אותנו.
היא מזכירה את הבטחת התורה לעתיד לבוא, לאחר שהקב״ה ישיב אותנו לארץ: "וֶהֱבִיאֲךָ ד׳ אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ, וִירִשְׁתָּהּ; וְהֵיטִבְךָ, וְהִרְבְּךָ, מֵאֲבֹתֶיךָ. וּמָל ד׳ אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ד׳ אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וגו׳" (דברים ל, ה). 'מילת הלב' היא פעולה אלוקית מלמעלה למטה, הפועלת על הנשמות להכין לאומה לב חדש לאמונה ול"קרבת אלוקים": "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם… וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם… וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם… וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם… וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם, וִהְיִיתֶם לִי לְעָם – וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵא-לֹהִים" (יחזקאל לו, כד-כז).
היא מחברת אותנו לפריצת הדרך של אברהם אבינו אבי האומה לדרך האמונה בא-ל אחד. ישנה מסורת אחת: "ואמר רבי אמי בר אבא: בן שלוש שנים הכיר אברהם את בוראו" (נדרים לב א). היכרות אמונית של ילד בן שלוש איננה מבוססת על היגיון ומחקר רציונלי, אלא על נביעה נשמתית פנימית, מתוך השראה אלוקית, היוצרת ודאות אמונית.
ומאידך, ישנה מסורת אחרת, המובאת ברמב״ם: "כיון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, והתחיל לחשוב ביום ובלילה, והיה תמיה: היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג; ומי יסבב אותו – כי אי אפשר שיסבב את עצמו… ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר… ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם א-לוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל, ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו, וידע שכל העולם טועים… ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו" (רמב״ם, עבודה זרה א, ג).
לפי מסורת זו, דרכו של אברהם אל האמונה הייתה מתוך דרך של בחינה ותהייה שהבשילה לגמר מסקנה בגיל 40. מעניינת גישתו של רבי משה הכהן מלוניל – בן דורו של הרמב״ם – שביקש ליישב את שתי המסורות: "אפשר לקיים זה וזה: דבן שלוש שנים היה כשהתחיל לחשוב ולשוטט במחשבתו להכיר בוראו, אבל כשהיה בן ארבעים השלים להכירו" (מובא בכס״מ שם). כלומר, אברהם עבר תהליך שהתחיל בגיל מוקדם מתוך נביעה נשמתית והשראה אלוקית, אך לא הגיע להשלמתו ולהבשלה ולביסוס השלם – עד שהתברר גם ברובד השכלי.
האם גם התופעה שאנו רואים כיום תעבור תהליך כזה? מוקדם לדעת. ייתכן שהדבר תלוי בנו – ביכולתנו לתקשר עם התופעה ולסייע לה להתברר בכיוון הזה.
לזכר אבי מורי ר' משה שנוולד ז"ל הכ"מ
