יואב שורק (ד"ר, יו"ר 'תורה ישראלית – לכתחילה')בשבועות הקרובים אייחד את הטור, אם לא יהיו 'הפרעות' מיוחדות, לסוגיית התפילה, סוגיה חשובה שיש לה השלכות רבות על אופי שמירת המצוות הראוי בדורות הללו, ועל היכולת לייצר 'תורה ישראלית' היכולה לשוב ולהיות תרבות העם שלנו, מעבר לגבולות מגזריים.
כתבתי בכותרת 'תפילת הקבע' – כי הדיון הוא עליה: על התפילה המנוסחת, הקבועה בזמן, שההלכה מגדירה כחובה מדברי חכמים, לפחות לגברים. לא אכנס בטורים הללו לדיון על התפילה הספונטנית והאישית, כלומר על פנייה של אדם לא-לוהיו בשעת רצון או בשעת צרה, שהיא סוגיה בפני עצמה; ובניגוד לתפילת הקבע, שעוצבה על ידי חכמים בסוף ימי בית שני או אחריו, התפילה הטבעית יותר היא בבחינת מושכל סוד במסורת שלנו, וניתן לפגוש אותה כבר בספר בראשית ובכל המקרא אחריו.
ובבואנו לדון על תפילת הקבע, נדרשת לנו עוד הבחנה. הסידור שלנו עשיר וגדול, ורק חלק מתוכנו הוא 'תפילה', במובן של דברים הנאמרים כעמידה של אדם לפני בוראו, אם בתפילת העמידה ואם בברכות שונות. חלק אחר הוא שינון או חזרה על פסוקים, פעולה חינוכית-עצמית שאין בה פנייה כלפי מעלה. כך לגבי קריאת שמע, כך לגבי רוב הפרקים של סיום התפילה ('קדושה דסדרא', פיטום הקטורת), כך כמובן לגבי קריאת התורה וההפטרה. לעתים הדברים מעורבים זה בזה (למשל, ברכות ארוכות מכילות לעתים קטעי טקסט שנועדו ללמד ולהנחיל רעיונות, ולא להפנות אותם כלפי מעלה; וכך גם ברכות קדושת היום בעמידה של שבתות וחגים). בנוסף, הסידור שלנו מכיל גם דברים הסובבים מצוות אחרות, הנעשות במסגרת הזמן והמקום של התפילה הציבורית: התעטפות בטלית והנחת תפילין, נטילת לולב, תקיעת שופר ומקרא מגילה.
חשוב להיות ערים לעובדה הזו, שכן לשם הדיון נדרשת לעתים קרובות הבחנה בין הדברים: גם אם נסיק, למשל, שיש מקום לדון בחובת התפילה בכל יום, אין הדבר צריך לשנות את המחויבות למצוות קריאת שמע או תפילין; בדומה לכך, חתירה לתפילה קצרה יותר אינה יכולה לגזור 'חיתוך' על קריאת התורה וכן כל ביוצא בזה.
אחר שתי ההקדמות הללו, נגיע לתורף הדיון.
התפילה מעמידה בפנינו, כמתבוננים וכמתפללים, תופעה מפליאה: מצד אחד, התפילה (והברכות בכלל זה) היא במידה רבה עיקר החיים הדתיים היומיומיים. היא מייצרת סדר יום, היא מעגנת את לוח השנה העברי בתודעתנו, היא מחנכת אותנו דרך השינון המתמיד, ועבור מי שמחויב לה – בעיקר גברים בני מצווה ומעלה – היא פעולת המצווה המובהקת התדירה ביותר. לא בכדי אחד הביטויים הקלאסיים ביותר ליראת שמיים ולדתיות 'חזקה' היא היותו של אדם 'מתפלל שלוש פעמים ביום', בייחוד אם הוא עושה זאת במניין, והוא 'יהודי של בית כנסת'.
מצד שני, כל מערכת הברכות והתפילות הם חידוש של ימי הבית השני, וביתר שאת של הדורות שלאחר החורבן. אותה 'ממלכת כהנים וגוי קדוש' שמבקש הקב"ה לבנות באמצעות המצוות, אינה כוללת תפילה כלל ועיקר; חובת האדם לא-לוהיו ולעמו מתקיימת בשורה ארוכה של מצוות, כלומר במעשים חברתיים וריטואליים: הפרשת מתנות העניים, שמירת השבת והשמיטה, הקפדה על גבולות הקדושה בעריות ובטהרה, קיום משפט צדק, יחס לגר ליתום ולאלמנה ועוד ועוד.
חכמים רמזו שמערכת זו באה להחליף את עבודת המקדש – אבל לא מדובר ב'החלפה' אלא במהפכה גדולה בהרבה (שראשיתה עוד בימי הבית). בעוד עבודת המקדש היתה טקסית, ציבורית ורחוקה מהיומיום של רוב ישראל, תקנות התפילה יצרו חוויה יומיומית ואישית עבור העם כולו, וכוננו כך יהדות מסוג חדש: יהדות שהטקסטים שלה והריתמוס שלה היו עבורנו למולדת במשך דורות ארוכים של פיזור; יהדות שחגה סביב הסידור, המשמר את הנרטיב שלנו ובסופו של דבר מציל אותנו מטמיעה ומחזיר אותנו לארצנו.
במילים קצרות: הרי לנו עמוד תווך של חיינו הדתיים – אך כולו 'חדש', וכולו אינו הכרחי, לכאורה, כחלק מנאמנות לתורה. אין זו אמירה 'קראית', שכן גם חכמים אינם טוענים שתפילת הקבע היא חלק ממסורת התורה שבעל-פה; ואפילו במסורתם אין התפילה נכללת ב'שבע מצוות דרבנן' (נטילת ידיים, מקרא מגילה, נר שבת ועוד).
כל זה, כמובן, אינו בעל משמעות רבה, כל עוד כולנו חיים 'בשלום' עם מערכת התפילות האינטנסיבית, רואים בה ערך ושמחים שהיא מעצבת עבורנו את קצב חיינו. אך האמת היא אחרת: לצד הנחת הגדולה שיש לרבים מאיתנו מהתפילה, מהמחויבות אליה ומתכניה, מההזדמנויות שהיא נותנת ומהמחויבות שהיא מייצרת – יש גם אי נחת. לעתים מידי אותם אנשים עצמם, ולעתים מאחרים שכלל אינם 'מתחברים'. אי נחת הקשורה, בעומקה, גם לשיבתנו לחיים לאומיים כאן בארץ ולשינויים שנגרמים בשל כך בתפיסותינו.
בכך נעסוק בשבוע הבא.
