יעקב ספוקויניוַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ [יב, א].
ה' מצווה על אברם לצאת משלושת מעגלי חייו. רד"ק מסביר את גודל הניסיון שבו עמד אברם. "קשה לאדם לצאת מארצו אשר גר שם, וכל שכן אם נולד שם…". עוד יותר קשה לצאת אל ארץ לא נודעת. "ואילו אמר לו אל ארץ כארצך, טובה ורחבה, או טובה ממנה, לא היה כ"כ קשה. אבל אמר לו 'אל הארץ אשר אראך' עדיין, ולא ידע הטובה היא אם רעה… והכול קיבל באהבה לעשות רצון ה'". אברם האמין כי ה' רוצה את טובתו, והאמונה נתנה לו את הכוח לעמוד בניסיון ולעזוב את ארצו ומולדתו לטובת ארץ לא נודעת.
כמו אברהם אבינו, גם העולים שעלו לא"י בראשית המאה ה-20 התגברו על קשיים רבים בזכות האמונה. הם לא ידעו את השפה המקומית, לא היו רגילים לאקלים החם, ובוודאי שהתקשו להתמודד עם שלטון העריצות הטורקי-עות'מאני. שלטון זה היה עוין לרעיון הציוני, אך היה אפשר להסתדר איתו בעזרת 'בקשיש' ושתדלנים שונים. אבל, כשהחלה מלחמת העולם הראשונה [1918-1914] החמיר המצב.
במלחמה זו נלחם 'מחנה ההסכמה', שכלל את צרפת, בריטניה ורוסיה [עד 1917] נגד 'מחנה המרכז', ובו גרמניה, אוסטרו-הונגריה והאימפריה העות'מאנית. הגרמנים ערכו מצור ימי על בריטניה, וזו הגיבה במצור ימי על הכוחות הטורקיים בים התיכון. היישוב היהודי סבל קשות מהמצור. שירותי הדואר פסקו, וכתוצאה מכך נותקו אנשי 'היישוב הישן' ממקור פרנסתם העיקרי – כספי 'החלוקה' – תרומות לכוללים מיהודי אירופה. גם יצוא ההדרים נפגע והתלויים בו נותרו בלא כסף. בנוסף, רעב שרר בארץ ומכת ארבה חיסלה את מרבית היבולים. 'הוועד להקלת המשבר', שהקים מאיר דיזנגוף, דאג לאספקת מזון לנזקקים.
ארה"ב הייתה ניטרלית בשלב זה, ולפיכך יכלו אוניות אמריקאיות להביא אספקה ליישוב. אחרי מו"מ ארוך מול השגריר האמריקאי, הסכימו הטורקים להחרים 'רק' כמחצית מהתרומה.
המצב החמיר עוד יותר כאשר הגיע לארץ [1916] ג'מאל פשה, אחד מראשי השלטון העות'מאני, שהיה אחראי לרצח העם הארמני. פשה פיקד על הכוחות הטורקים שתקפו את הכוחות הבריטים בסיני במטרה להגיע לתעלת סואץ. ההתקפה נכשלה. גם הבריטים כשלו בהתקפותיהם נגד הטורקים. המצב הסטטי נמשך יותר משנתיים.
shai-pal
במהלך המלחמה נמנעה התנועה הציונית להתייצב לצד מחנה כלשהו, בעיקר משום שיהודים לחמו בשני הצדדים, וכן מהחשש שיבולע ליהודים. ברם, באופן פרטי פעלו כמה אישים וגורמים ציונים, מתוך מטרה להרוויח רווח פוליטי. כמה מראשי מפלגת 'פועלי ציון', כמו בוגרשוב ודיזנגוף, הקימו את 'ועד ההתעתמנות' כדי לעודד יהודים לרכוש אזרחות עות'מאנית. המטרה: למצוא שפה משותפת עם הטורקים, ואולי אפילו להשיג מהטורקים אישור להקמת מדינה יהודית. לעומתם, אהרן אהרנסון, שסייע תחילה לטורקים במלחמה בארבה, עמד עד מהרה על אכזריותם ושחיתותם, ולכן הקים את מחתרת ניל"י, שסייעה לבריטים לכבוש את א"י.
כשהגיע פשה לארץ, אסר מייד כל פעילות ציונית. הוא ראה בציונות בגידה בשלטון האימפריה, ולכן אסר שלטים בעברית וכל סממן לאומי יהודי. השיא היה גזרת הגירוש על כ-10,000 יהודי תל אביב ויפו. בתחילה התכוון פשה להגלותם לטורקיה, ולבסוף הסתפק בגירושם לאזורים אחרים בארץ – למושבות הגליל התחתון, טבריה, צפת ועוד. בכפר סבא הוקמו סוכות מגורשים שזכו להנצחה בציוריו של נחום גוטמן, אחד מהמגורשים.
בנוסף, גזרו הטורקים את גזרת השוּכָּרָה – החרמת סוסים ועגלות לטובת המאמץ המלחמתי. בהיעדר עגלות, התגייסו ועדים במושבות על מנת להסיע את המגורשים על מטלטליהם למחנות הזמניים. את מנהיגי היישוב, וביניהם דיזנגוף, הגלה פשה לטורקיה. בחזרתם לת"א, לאחר הכיבוש הבריטי, ערכו המגורשים תהלוכה חגיגית יחד עם ספרי התורה, בהם החלו לקרוא מבראשית בתחילת שנת תרע"ט [1918].
Yaakovspok1@gmail.com
