קותי גוטמן, יועץ מס וכותב בשביל הנשמה (kutigu@gmail.com)היא כבר לא צעירה כל כך, למרות שלפי המראה שלה אי אפשר לנחש שהיא בת 65. השנים לא הכהו את יופייה המסנוור; לא פעם נאלצה להסתיר את זיו פניה מפני הבחורים התאוותניים.
ועכשיו הוא קורא לה ללכת אחריו – אל ארץ לא נודעת, מעבר לנהר. אלוהים שלו קרא לו, והוא אוסף את רכושו ומשפחתו והולך. והיא – הולכת אחריו ברצון. האיש שלה, זה שעומד מול כל העולם ומתווה דרך חדשה. דרך שמואסת בעבודת אלילים ומחדשת את האמונה באל אחד.
והוא – הולך ונוסע הנגבה. כבר כמה שנים שהיא נגררת אחריו בארץ החדשה. הם ראו ברכה, אך עדיין אין ילד. עכשיו מתחיל רעב בארץ. הוא מחליט להדרים אל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. הוא חושש לאשתו – יודע שהמצרים שטופי זימה. אומר לה שתאמר שהיא אחותו, לא אשתו, שמא יהרגוהו ואותה יחיו. היא נשמעת לו ומשתפת פעולה. היא הולכת אחריו. בנס הם יוצאים משם ללא נגע. הם שבים ממצרים עם רכוש רב – וגם עם שפחה מצרייה חדשה לשרה. הגר שמה.
עבר עשור מאז הגיעה לארץ החדשה.הייאוש מפרי בטן מתחיל לכרסם. היא כבר בת 75. ניסים קורים – אבל לא בגיל כזה. עולה בה רעיון: לתת את שפחתה הגר לאיש שלה. היא צעירה, ותוכל לתת להם ילד שיהיה שלהם. ואולי, אולי עוד תיבנה ממנה. אך לרוע מזלה, משהרתה הגר –שרה מתחילה לחוש בזלזול מצידה. והרעיון של להיבנות משפחה דרך שפחה מצרייה כבר לא קוסם לה.
"חמסי עליך", היא אומרת לאיש שלה. בעיני רוחה, היא רואה ששום דבר טוב לא יֵצא מישמעאל, בנה של הגר. אברהם מתלבט, אך היא מתעקשת: "גרש את האמה ואת בנה." הוא מגרש אותה, אך ליבו חצוי – הרי הוא אוהב את ישמעאל בנו.
כמו אז, גם היום – אנחנו קרועים בין שני קולות. קול הרחמים, שרוצה להשיב את הבנים הביתה, בכל דרך. וקול הצדק, שקורא להכריע את הרוע, שלא לשוב עד שייכּנע האויב. שרה ואברהם ניצבים בתוכנו גם עכשיו: היא – רואה את הסכנה שבהמשך הקשר עם "בן האמה", והוא – רואה את בנו, את הבשר מבשרו.
כך גם אנחנו – נעים בין חמלה לנחישות, בין כאב לאמונה. והתפילה, כמו אז, נשמעת באוהלים ובשדות הקרב: שנזכה לשוב הביתה, ושנוכל גם להמשיך ללכת הלאה, אל הארץ אשר נהיה ראויים לה.
