חתירה לשלמות

הרב יובל שרלו
אחד המכשולים הידועים בלימוד תורה נובע מהעובדה שהשפה היא עניין דינאמי מאוד, ומשמעותן של מילים משתנה לאורך השנים. ישנם תהליכים לשוניים רבים שחלקם פנימיים לשפה וחלקם קשורים בשינוי המציאות. הדוגמה הבולטת ביותר היא המינוח "עם הארץ": בתקופת המקרא היה עם הארץ חלק מהשכבה הגבוהה ביותר של הציבור. משלב מסוים לאחר החורבן אנו מוצאים את הביטוי 'עם הארץ' כמאפיין את השכבה הנמוכה ביותר בציבור. במקרה זה ניתן בקלות יחסית גם לעמוד על הסיבה לכך: עם הארץ פשוטו כמשמעו – בעלי הקרקעות של הארץ. בתקופה של עצמאות כבימי בית ראשון היו בעלי הקרקעות חוט השדרה של החברה. לעומת זאת, לאחר הכיבוש הרומאי התדרדר מצבם לשפל המדרגה, ומכאן משמעות השינוי.
כך אירע גם לאחד היסודות בפרשתנו, והיא המילה "תמים". ריבונו של עולם ציווה על אברהם אבינו "התהלך לפני והיה תמים". ציווי זה לא נקלט בעולמנו הפנימי, הרבה בשל העובדה שמשמעות המינוח "תמים" אינה עוד כפי שהייתה בתקופת המקרא. אנו מתרגמים את המילה "תמים" ל"נאיבי", ועל כן אין ציווי זה מחלחל לתוכנו. אין אנו מתקשרים בציווי להיות נאיבי, ואף אין אנו מבינים כיצד ניתן לצוות על נאיביות, שכן אדם נאיבי לא יוכל להבין את הציווי ואילו מי שאינו לא יוכל להפוך עצמו לנאיבי. ברם, התורה כלל לא ציוותה על כך. המילה "תמים" תורגמה במקומות שונים בתרגומים הקובעים כ"שלים", ואם כן ציוויו של הקב"ה לאדם הוא להתהלך לפניו ולהיות שלם.
מה טיבה של שלמות זו? פרשנים העניקו לה משמעויות שונות, ואחת מהן מצויה בדברי רבינו בחיי בפרשתנו: "דע כי נקרא תמים מי שתוכו כברו, ופיו ולבו שוים, ומפני שאברהם אבינו ע"ה היה שרש האמונה וראש כל המיחדים, וענין היחוד צריך שתהיה עדות הלב והפה שוים, על כן הזכירו הש"י והיה תמים. הוא הדין בכל שאר עבודות הש"י יצטרך האדם שיהיו פיו ולבו שוים…".
לאמור, תמימות אינה נאיביות אלא היא חתירה לשלמות בתחומים שונים. אחד מדרכי הביטוי של השלמות היא החתירה המתמדת להתאמה בין מה שמתחולל בתוך ליבו של האדם לבין הדברים שהוא מוציא החוצה. אחת מהשאיפות המוסריות של האדם צריכה להיות לחדול מהזיוף ומהעמדת הפנים, ולבטא את מה שהוא חושב. האמונה בקב"ה קרואה "אמונת הייחוד" שכן אנו מאמינים שריבונו של עולם אינו מורכב חס ושלום מכוחות שונים כי אם "ד' אחד". לפיכך, מאמיניו צריכים לממש אחדות זו בחייהם. אמנם, האדם מורכב מכוחות שונים, ומהויות שונות מתרוצצות בו. לא ניתן לכנס את כולו למסגרת צרה וחד ממדית. התביעה לאחדות אינה שימשול בו כוח אחד בלבד. התביעה היא לתפקוד ישר בעולם, המאחד את עולמו הפנימי עם המילים שהוא מוציא מפיו. התמימות שואפת לבער את החנופה, את השקר, את הזיוף, את הפחד מהבעת דעות ביושר, ולהפוך לאדם הפועל מתוך אחדות פנימית.
מה שמיוחד בציווי על התמימות בהקשר זה הוא שהתורה אינה מתייחסת כאן עדיין למשמעות החברתית, ולחובה להיות תמים מסיבות סוציולוגיות. זה יבוא בהמשך התורה. ברם, כאן אנו עוסקים בנדבך קודם – דמות האדם. האדם הראוי להתהלך לפני ד' הוא זה אשר חותר בכל את ליושרה הופעתית, המלבישה את הנפש בלבוש המתאים בדיוק למה שמתרחש בה פנימה. התעלות דתית מבטאת את הכמיהה לדביקות לא רק בהתעלות רוחנית כי אם באימוץ דרך התנהגות שניכרים בה דברי אמת, ושהיא שלמה עם אשר היא עושה ועם הדרך בה היא חיה.
תשס"ז