הכל שווין בתורה?

יש שביקשו להדיר קהלים שונים מלימוד התורה, בעוד אחרים ביקשו להרחיב את מעגל לומדי התורה ולראותו פתוח לכול

במידה רבה, העולם רווי ההדרה והחרמות שאנו חיים בו זר לעולמה של תורת ישראל. עולם שבו החרמות מועלות על נס, ו"יודעי טוב ורע" ממונים מטעם עצמם, מבקשים לקבוע בשביל כולם מה טוב ומה רע, למי תינתן הזכות להיות 'בפנים', ומי יישאר 'בחוץ', בוש ונכלם.

ערך ההכלה, המאפיין את לימוד התורה, מובלט במקורות שונים, למן המקרא ועד ימינו. ביטוי לכך ניתן כבר במעמד הר סיני, שבו ניתנה תורה לעם כולו, "כאיש אחד בלב אחד", ללא הבדל גיל, מגדר ומוצא. הד ועד לכך הוא השימוש התדיר בתיאור זה שבפרשת יתרו,  במונח "העם" ו"כל העם" דוגמת "לך אל העם וקדשתם היום ומחר… כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני… ויקדש את העם… ויחרד כל העם אשר במחנה.. וכל העם רואים את הקולות…", ושיאו: "וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'" (שמות יט, יח), ושוב בפרשת משפטים, ועוד.

ביטוי נוקב לכך מצוי גם באחד הפסוקים הידועים ביותר בתורה: "תורה צִוה לנו משה, מורשה קהִלת יעקב" (דברים לג, ד). פסוק זה היה עשוי ליתן ח"ו מקום לטעות שמשה מבקש, כביכול, ל'נכס' אותה לעצמו (כמעשה כמה חכמים בימינו) ואין היא שייכת לכל ישראל. לפיכך מדגיש הכתוב שהתורה אמנם ניתנה באמצעות משה רבנו, אך היא מורשה ל"קהילת יעקב" כולה. ולא בכדי הורו חכמים (סוכה מב, ע"א) ללמד פסוק זה לתינוקות מיד כשהם מתחילים לדבר. במהלך הדורות, עמדו פסוק זה ומקורות אחרים במוקדו של פולמוס, בין חכמי המשפט העברי. יש מהם שביקשו להדיר קהלים שונים מלימוד התורה, בעוד אחרים ביקשו להרחיב את מעגל לומדי התורה ולראותו פתוח לכול.

עיון במופעיהם של המונחים "בית יעקב" שנזכר בפרשת מתן תורה (""כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל"), "קהילת יעקב" ושל מונחים הדומים להם מלמד שבדרך כלל הם מכוונים לקהילה כולה, גברים ונשים כאחת, תלמידי חכמים ועמי ארצות כאחד. הוא הדין למונח "קהל", שעומד במוקד מצוות "הקהל", שעיקרה הוא מעמד של לימוד תורה המוני: "הקהל את העם האנשים והנשים והטף" (דברים לא, יב), לאמור: הכול נוטלים חלק בלימוד התורה.

כבר בדורות התנאים, נעשה ניסיון להבדיל בין המינים, במדרשו של ר' אלעזר בן עזריה, שדרש: "אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע" (חגיגה ג ע"א). ועדיין "שמיעה" זו צריכה גם היא פירוש.

הֵדֵי המחלוקת בסוגיית ההדרה וההכלה בלימוד התורה עולים ונשמעים היטב כבר מתוך כמה מקורות תנאיים. כך, למשל, במדרש ההלכה: "כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת" – שמא תאמר: יִשנו [=ילמדו] בני הזקנים, יִשנו בני הגדולים, יִשנו בני הנביאים?  תלמוד לומר: 'כי אם שמור תשמרון' – מגיד שהכל שוים בתורה. וכן הוא אומר: 'תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב'. 'כהנים, לוים וישראלים' אין כתוב, כאן אלא "קהִלת יעקב".

כנגדו, עומדת מחלוקת תנאים: "בית שמאי אומרים: אל יִשנה [=ילמד] אדם אלא למי שהוא חכם, ענו, ובן אבות [=בעל ייחוס] ועשיר. ובית הלל אומרים: לכל אדם יִשנה, שהרבה פושעים היו בישראל, ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים, חסידים וכשרים". המתח שבין פתיחת שערי תורה לכול לבין צמצומם לשכבה מסוימת משתקף היטב גם בתלמוד, בהוראת רבן גמליאל שהיה מכריז ואומר: "כל תלמיד שאין תוכו כברו, לא ייכנס לבית המדרש", שעם ביטולה, ביום שהורידוהו מנשיאותו, נוספו ספסלים רבים לבית המדרש (ברכות כח, ע"א).

הד חריף ביותר למתח בין ראיית התורה כשייכת לבני מגזר אחד, לבין פתיחתה לכול, בא לביטוי במעשה מופלא במדרש האגדה. וזה לשונו בתרגום חופשי: "מעשה ברבי ינאי שהיה מהלך בדרך. פגע בו אדם אחד שהיה משופע [=עשיר] ביותר. אמר לו רבי ינאי: יתכבד רבי ויתארח בביתי. אמר לו [האורח]: אעשה מה שיהנה אותך. הכניסו רבי ינאי לתוך ביתו, האכילהו והשקהו. בדקוֹ במקרא, ולא מצאו. במשנה, ולא מצאו. באגדה, ולא מצאו. בתלמוד, ולא מצאו [לפי שהיה האורח עם הארץ גמור]. אמר לו רבי ינאי: קח את הכוס וברך ברכת המזון. אמר לו האורח: יברך ינאי בביתו. אמר לו רבי ינאי: האם יכול אתה לחזור אחר מה שאני אומר? אמר לו האורח: כן. אמר לו רבי ינאי: אם כך, אמור: אכל הכלב פתו של ינאי. תפס האורח את ר' ינאי ואמר לו: מה? ירושתי אצלך ואתה מלגלג עלי ומאנה אותי באונאת דברים? אמר לו רבי ינאי: ומהי ירושתך, שאתה אומר שאצלי היא? אמר לו: שהתינוקות אומרים: "תורה צִוה לנו משה מורשה קהִלת יעקב' – שהתורה ירושה היא לכל ישראל. שלא נאמר 'קהילת ינאי' אלא 'קהִלת יעקב'".

מדרש מופלא זה, מבטא באופן נהדר את המתח בין "תורה" ו"דרך ארץ" ובין ראיית התורה כנכס השייך ל"יחידי סגולה" בלבד לבין ראייתה כשייכת לכול ומחייבת את הכול. מצד אחד מצייר לנו המדרש דמות מתנשאת. החכם אינו בוחל בלשון גסה ובמילים קשות, הוא "בוחן" את האורח ונראה שרצונו לבזות את אורחו ולהשפילו עד עפר, שהרי אם אינו יודע אפילו מקרא, סביר שאינו ידע משנה, אגדה ותלמוד. כשמתבררת האמת, מפציר בו רבי ינאי (הפעם בציווי, ולא בלשון הכבוד, בגוף שלישי, שבה ממשיך האורח לדבר אליו): "ברך בקול וגלה קלונך ברבים!". ניסיונו של האורח להימנע מביוש פניו ברבים לא צלח. הוא נתקל בסרבנות עיקשת של החכם: "חזור אחריי", למען תתברר מהותו לכול.

לפי המדרש, החכם אינו חכם כל כך גדול. כבר בראשית הדרך טעה טעות קשה. למראה בגדיו ההדורים של עובר האורח, טעה לחשוב שניצב לפניו "גביר". לכן, פנה אליו בגוף שלישי, "ייכנס כבודו אצלנו", ואף כינהו "רבי", והנה לפניו סתם אחד, בור ועם הארץ. מן המדרש עולה בבירור תיאור, שרבים כמותו בדברי חז"ל, של מתח בין תלמידי החכמים לבין עמי הארץ. דמות החכם מוצגת במדרש כאדם מורם מעם המתנשא כביכול עד שאינו נמנע מלשאול את אורחו: "מה יש בך שזכית לאכול על שולחני?". לדידו "סתם" יהודי פשוט אינו רשאי להיכנס לביתו. מנגד, ניצב לו עם הארץ שאפילו לברך אינו יודע אך גדול הוא בנימוס, במוסר טבעי, ב"דרך ארץ": הוא "חלש" ביותר במצוות שבין אדם למקום (תורה וברכת המזון), אך מהדר ומחמיר במצוות שבין אדם לחברו.

בניגוד לפתיחה, שהקורא אמור להזדהות בה עם דמותו של רבי ינאי, מגדולי אמוראי ארץ ישראל, מגלה לנו המדרש בהמשך, שלמרות תדמיתו העלובה של עם הארץ, הוא ניחן במידת "דרך ארץ" שאין לזלזל בה. והמדרש חותם בקביעה הנראית היסטורית וערכית: "דרך ארץ קדמה לתורה". ולא עוד, אלא שאותו עובר אורח, "עם הארץ", יש לו חלק ב"ירושה", בתורה, לא פחות מתלמיד החכם הנושא את דגלה ברמה.

(נשא תשפ"ב)