פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)במהלך סיור שערכנו ביישובי עוטף עזה. ביקשנו לעודד מעט את המעטים שנותרו לגור בהם, לאמץ את רוחם, להתייחד עם זכר הנופלים, ולשאת תפילה לשובם של כל השבויים והחטופים שמצויים במרחק של קילומטרים ספורים מנקודת הקצה שאליה הגענו. כל כך קרובים, אבל כל כך רחוקים.
בין המקומות שאליהם הגענו, הייתה גם ה'בקעה' ביער רעים. לא ראינו ב'בקעה' הזו עצמות. אבל ראינו עשרות מצבות זיכרון מאולתרות, עם תמונות ופרחים וצילומי מכתבים, של משתתפי מסיבת ה'נובה'. לצידן, התגודדו מבקרים שבאו לנחם ולחזק, וכולם ממאנים להינחם. מסרבים לקבל עליהם את הדין.
בבקשו לתאר את חזון העצמות היבשות, קרא הנביא יחזקאל (פרק לז): "הָיְתָה עָלַי יַד ה'… וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת. וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב, וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה, וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד. וַיֹּאמֶר אֵלַי: בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה?".
הנביא, נרעש ונפחד מפחד יושב תהילות ישראל נאלם דוֹם, אינו יודע מה להשיב: "וָאֹמַר: ה' אלקים, אַתָּה יָדָעְתָ!". 'בן אדם', ילוד אישה, אינו מסוגל לראות בעיני רוחו כיצד "עצמות רבות מאד על פני הבקעה", המסמלות כיליון וחורבן, קמות לתחייה. "אַתָּה יָדָעְתָ!", לא אני.
אבל, "רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום". תקום ותקומם את העצמות מרבצן: "וַיֹּאמֶר אֵלַי: הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת, שִׁמְעוּ דְּבַר ה'! כֹּה אָמַר ה' אלקים לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה: הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ, וִחְיִיתֶם! וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים, וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר, וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר, וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם!". אין לכן ברירה. חיֹה תחְיוּ. "ונִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי, וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי, וְהִנֵּה רַעַשׁ, וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ. וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים, וּבָשָׂר עָלָה, וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה, וְרוּחַ אֵין בָּהֶם".
עדיין, היו אלה עצמו יבשות, נטולות כל לחלוחית, חסרות רוח חיים. "וַיֹּאמֶר אֵלַי: הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ, הִנָּבֵא בֶן אָדָם, וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ: כֹּה אָמַר ה' אלקים: מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ, וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה, וְיִחְיוּ!". "וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי, וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ, וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד".
לא ראינו ב'בקעה' הזו עצמות. אבל ראינו עשרות מצבות זיכרון מאולתרות, עם תמונות ופרחים וצילומי מכתבים, של משתתפי מסיבת ה'נובה'
החזון והחלום היה למציאות. ואחרי המשל הלך הנמשל: "וַיֹּאמֶר אֵלַי: בֶּן אָדָם, הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה – כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה! הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ, וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, נִגְזַרְנוּ לָנוּ… וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם, וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי, נְאֻם ה'".
בית ישראל נתון במצב של חידלון מוחלט. במצב דברים זה, אין פלא שאנשיו מאבדים כל תקווה. אכן, מתוך הייאוש צומחת לפלא התחייה והתקווה: "וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ, וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם, חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד". לא רק "חיים" מינימליים, אלא "חַיִל גָּדוֹל", ולא סתם אלא "מְאֹד מְאֹד".
ניתנה אמת להיאמר: על פניו, החזון נראה מופרך. פנטזיה חסרת בסיס. מדע בדיוני. סיפור בדים הנראה כמבוסס על דמיונו הפרוע של המחבר. עד כדי כך, שאפילו בין החכמים, ראשונים כמלאכים, היו שהטילו בו ספק. וכך למדנו במסכת סנהדרין (צב, ע"ב): "רבי אליעזר אומר: מתים שהחיה יחזקאל, עמדו על רגליהם, ואמרו שירה, ומתו". אכן, קמו לרגע, ואפילו אמרו שירה. ומה שירה אמרו? גם על כך נחלקו חכמים (שם). לדעת תנא קמא, אמרו "ה' ממית בצדק, ומחיה ברחמים". ואילו רבי יהושע אומר, שירה זו אמרו (שמ"א ב, ו): "ה' ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל".
וכאן בא רבי יהודה, מטיל ספק בעצם המעשה, וקורא בקול: אמת, משל היה! אמר לו רבי נחמיה: "אם אמת, למה משל? ואם משל, למה אמת? אלא באמת משל היה". לא ניתן להאמין לחזון, אפילו יצא מפי הנביא. האמנם "בקעה מלאה עצמות", יכולה לשוב לאיתנה? "התחיינה העצמות האלה??"
המחלוקת אינה מסתיימת כאן. "רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: מתים שהחיה יחזקאל, עלו לארץ ישראל, ונשאו נשים, והולידו בנים ובנות". לדעתו, לא רק שהחזון התגשם באותה שעה אלא שהיה לו המשך. הוא רואה בעיניו – לא בעיני רוחו – את בני הדור השני והשלישי לשואה, ומכריז בקול: למרות הכל, ואף על פי כן, הם לא אבדו. גם אחרי השבר והחורבן הנוראים מכל, גם לאחר שאיבדו רבים מבני משפחתם, גם כאשר הצלקות – פיזיות ונפשיות – חרותות עמוק בבשרם ובליבם, הם לא איבדו תקווה. הם כאן. "עלו לארץ ישראל, נשאו נשים והולידו בנים ובנות".
לרבי יהודה בן בתירא לא נותרה אפוא ברירה. הוא לא היה יכול להישאר במקומו, ספון על ספריו. "עמד רבי יהודה בן בתירא על רגליו ואמר: אני מבני בניהם! והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם!". עדותי אינה 'עדות שמיעה', נשענת על סיפורים ואגדות. עדותי – עדות חיה היא. "אני מבני בניהם!", ואם אינכם מאמינים, הרי לכם "תפילין שהניח לי אבי אבא".
בימים של ספק, בחודשים של ייאוש, ראוי לשוב ולזכור את החזון, ללמוד מחדש את ההיסטוריה היהודית. לא כזיכרון עמום, אלא כמציאות חיה, של "כאן ועכשיו".
