קותי גוטמן, יועץ מס וכותב בשביל הנשמה (kutigu@gmail.com)בפרלמנט של מדבר סיני, ספסלי האבן חורקים, כוסות השיכר ראו כבר הכל, והרוח המדברית מצליחה להכניס את האובך גם דרך אוהל סגור היטב.
"תגידו לי ברצינות", פתח עמיאל, כשהוא מסובב את הכוס בין אצבעותיו, "אם מלא כל הארץ כבודו, למה הוא צריך נדל״ן? מה רע בשמיים? מה חסר לו?"
נחבי חייך. "אתה שוב חושב במונחים של יועץ מס. ישר מחפש הוצאה מוכרת. אולי זה לא בשבילו." "מה זאת אומרת לא בשבילו?" התערב אלידע. "כתוב בפירוש: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ." "נכון", אמר נחבי לאט, "אבל שים לב להמשך: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. לא כתוב בתוכו. לא בתוך המשכן. בתוכם."
הייתה שתיקה קצרה, מהסוג שבו גם הרוח עוצרת לרגע. "אתה רוצה לומר", שאל עמיאל, "שהמשכן הוא רק תירוץ? פרויקט חינוכי?". "לא תירוץ", השיב נחבי, "תרגיל. עכשיו העם שלנו יצא מעבדות. שנים לא היה לנו מקום משלנו, לא אחריות, לא בחירה. עכשיו אומרים לנו: תביאו זהב, כסף, נחושת. תתנדבו. תבנו. תתכננו. וכשתסיימו, תגלו שהמבנה הוא רק קליפה, והשאלה האמיתית היא אם יש לכם מקום בפנים."
עמיאל נשען לאחור. "ומה אם אין? מה אם בתוך המחנה הזה יש קנאה, חשבונות, מי תרם יותר, מי פחות, מי קרוב למשה ומי לא?". "זו בדיוק הנקודה", אמר נחבי. "השכינה לא יורדת למקום מושלם. היא יורדת למקום שמוכן לפנות לה מקום. לא צריך להיות שלם. צריך להסכים לזוז קצת הצידה."
אלידע לגם בשקט. "אז אתה אומר שהמשכן לא נועד להכיל את הקדוש ברוך הוא, אלא להכיל אותנו, ללמד אותנו לשאת נוכחות." "כן", אמר נחבי. "קדושה היא משקל. אם אין לך מקום פנימי, היא שוברת אותך. ואם יש, היא מיישבת."
עמיאל חייך חיוך עייף. "הלוואי והיינו יודעים לפנות מקום גם היום. בכל הוויכוחים, בכל הצעקות. האם בתוך היומיום, אנחנו מסוגלים לפנות אמה וחצי של אורך, אמה וחצי של רוחב, אמה וחצי של גובה, מקום קטן שבו מישהו אחר יכול לשכון?"
הרוח חזרה לנשוב. מישהו מילא כוס. מישהו שתק. ואת הכל כיסה האבק. נחבי קם, ניער את החול מבגדו ואמר בשקט, כאילו לעצמו: לֹא בַּתְּכֵלֶת וְלֹא בָּאַרְגָּמָן. מֵעֵבֶר לַמָּקוֹם וּמֵעֵבֶר לַזְּמַן. לֹא בַּזָּהָב וְלֹא בַּכֶּסֶף וְלֹא בַּנְּחֹשֶׁת. לֹא בְּוַכְּחָנוּת עִקֶּשֶׁת. לֹא בְּהִתְלַהֲמוּת בָּרֶשֶׁת. כְּשֶׁהַלֵּב נִפְתַּח בָּלַט. יֵשׁ מָקוֹם לְמִקְדָּשׁ מְעַט.
וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.
