יואב שורק (ד"ר, יו"ר 'תורה ישראלית – לכתחילה')בשבוע שעבר דיברנו על אופייה הייחודי של תפילת הקבע: מצד אחד, היא והדברים שנספחים אליה הפכו יסוד ובסיס של חיי היומיום של שומרי המצוות; ומצד שני – חובת התפילה היא מעין 'נטע זר' במערכת המצוות, תוספת מאוחרת, שכל התרי"ג שלמים גם בלעדיה. התפילה התגבשה במקביל לתהליכי החורבן של עם ישראל, עיתוי המרמז על היותה כלי מסייע לשרידות האמונה והזהות בשנים ארוכות של פיזור. תכניה של התפילה מחזקים הבנה זו, שממילא מעלה את השאלה האם צריך להמשיך בה אחרי שזכינו לשוב לחיים לאומיים בארץ ישראל.
מדוע לא להמשיך, אם התפילה היא מתנה גדולה שכזו? הרי קבע ר' יוחנן: "ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו", ואלף שנים מאוחר יותר כתב הרב קוק ש"הנשמה היא תמיד מתפללת"; והרי התפילה מעניקה לכולנו עמוד שדרה של חיבור לתורה ולסיפור היהודי, תוכן ועוגן לקהילתיות בריאה, ול'רוחניים' שבינינו – גם נתיב לעבודה פנימית ולהתחברות אל עולם הנצח, אל מה שמעבר לכאן ולעכשיו.
ובכן, יש לאידיאליה הזו גם צד שני. כשאמרנו לעיל שהתפילה, שאינה בשר מבשרה של מערכת המצוות, הופכת ליסוד ובסיס חיי היומיום של שומרי המצוות – אנו מתארים לא רק תופעה מופלאה, אלא גם שינוי-ערכין מטריד. התפילה מעתיקה את עיקר תשומת הלב שלנו אל היחסים האנכיים, אלה שבין אדם לבוראו, ובין קהל ישראל לא-לוהיו – בעוד מערכת המצוות ביקשה להפנות את עיקר תשומת ליבנו ליחסים האופקיים – כלומר לאחריות של האדם על העולם וליחסיו עם הבריות. התפילה מרכזת את עיקר האנרגיה הדתית שלנו במילים ובכוונות, בעוד עולם המצוות מבקש שעיקר אחריותנו תתבטא במעשים.
המהפכה הציונית, שבה יהודים נטלו מחדש אחריות על גורלם, הייתה במידה רבה מרידה בסולם הערכים שהוליד אורח החיים הסובב סביב התפילה. במקום להתפלל, ביקשו היהודים כעת לעשות; במקום להתרפק על העבר ולחלום על העתיד, הם ביקשו ליטול אחריות על ההווה; במקום לעסוק ביחסים שבין האינטימיים שבין אדם לבוראו, הם ביקשו לעסוק בתיקון העולם הממשי, בגאולת ישראל. לא רק הם – גם אנחנו: היהודי החדש, יחד עם בניו ובני בניו, נוטים אולי ליהנות מאירועי שיא רוחניים, תפילות המוניות או ניגונים נוגעי לב – אבל ביומיום הם אינם שמים את עיקר יהבם על העולם הפנימי של 'עבודת השם', אלא על התמודדות ישירה עם העולם מכל בחינותיו.
עבורם, עבורנו, התפילה במתכונתה הנוכחית – ה'צפופה' מאוד, שלוש פעמים בכל יום, תדירות המעצבת סדר יום – היא פשוט יותר מדי. יותר מדי דיבור עם א-לוהים (או יומרה לדבר איתו): גם יותר מדי עיסוק ביחסים מולו, וגם הרבה יותר מדי מילים. זה יוצר זילות, והופך את התפילה מהזדמנות לעול.
זה יותר מדי מעוד כיוון: חלקים רבים בתפילה, למעשה רובה, מטמיעים בנו את הסיפור היהודי. את הנרטיב. את יציאת מצרים, את תקוות הגאולה, את בחירת ה' בנו ואהבתו אותנו, את מחויבותנו למצוות ואת אהבתנו לתורה ועוד ועוד. ההטמעה הזו בונה בנו זהות חזקה – שאכן חסרה אצל מי שלא זוכים לפקוד את בתי הכנסת תדיר.
אבל ההטמעה הזו גם היא יותר מדי: כמי שחיים בחברה יהודית ובמדינה יהודית, ושותפים כמעט כל חיינו במאבקים קיומיים על הזהות הזו, אין לנו צורך בתזכורת אינטנסיבית כזו. אנו יודעים. כשאנו יוצאים מבית הכנסת, איננו יוצאים אל מרחבי עולם הגויים נטול היהדות, אלא אל אתגרי החיים במדינה היהודית הנבנית. עבורנו, התזכורות הללו מרגשות – אך לא פעם גם מעיקות, חוזרות על עצמן, מיותרות. לא נורא שיש דברים מיותרים בחיים; אבל כשמדובר בדבר מקודש, בדבר שצריך לכבד, בדבר שקרוי עליו שם שמיים, ובדבר שאתה נדרש לעשות מכוחה של חובה – היתרות הזו הופכת לזילות.
שאלת חובת התפילה, היקפה ותכניה, היא אפוא שאלה מרכזית בבנייתה של תורה ישראלית – תורת אמת לדור הזה, תורה שמעבר למגזריות ומעבר לנוסטלגיה. תורת חיים.
(הדברים אינם בגדר פסיקת הלכה, אלא חומר למחשבה ולדיון)
