יואב שורק (ד"ר, יו"ר 'תורה ישראלית – לכתחילה')בשבועות הקרובים ננסה לפרוש, מאמר אחר מאמר, את היסודות של הלכות תפילה במסורת ההלכתית והאגדית שלנו – וגם נחתור, במאמרים העוקבים, להציע מודל של הלכה לעת הזאת, מודל שבו חלק משמעותי מחובת התפילה ישוב להיות רשות, וגם הנוסח ידוייק ויקוצר.
נפתח את עיוננו דווקא ביסוד שאינו נכלל במה שחכמים מכנים 'תפילה': מצוות קריאת שמע. זו אינה תפילה, שכן אין בה עמידה של האדם לפני בוראו, ואף לא פנייה של האדם אליו; למעשה, ההפך הוא הנכון: קריאת שמע היא דיבור של ה', או של התורה, אלינו – אנו משננים לעצמנו את פסוקיה. ההבדל המהותי הזה בין קריאת שמע לתפילה מתבטא בכל הלכותיה, ולהלן ניגע בו שוב. ובכל זאת, כיוון שקריאת שמע 'הודבקה' לתפילה על ידי חכמים, והיא תופסת מקום מרכזי בסידור התפילה שלנו, חיוני ללבן את יסודותיה.
בניגוד לתפילה, קריאת שמע היא ביטוי של מצוות השינון, הנזכרת פעמיים בספר דברים, בשתי הפרשיות המוכרות לנו. בראשונה נאמר "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶך", ובשנייה נאמר בלשון דומה מאוד: "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ".
הפשט ברור: ישנו איזה תוכן ("הדברים האלה", "דבריי אלה") שעליו עלינו לחזור באופן אינטנסיבי. מצד אחד, עלינו להנחיל אותם לבנינו, לדורות הבאים; מצד שני, עלינו להקיף את עצמנו בהם ברמה הממשית (כפי שניכר בפסוקים האחרים – לכתוב על מזוזות בתינו + לשים כטוטפות בין עינינו), ולשנן אותם כל הזמן ובכל מצב (בבית וגם בדרך, בקומנו וגם בשכבנו).
אמנם, למרות הניסוחים הנחרצים, שתי שאלות נותרות פתוחות. ראשית, מה הם "הדברים האלה", מהו התוכן שאותו עלינו לשנן ולכתוב ולשים; שנית, האם הביטוי 'בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך' הוא תיאור כללי של אינטנסיביות – או מצוות קונקרטיות.
בדרך מרתקת, חכמים אחזו בכל התשובות לשאלה הזו. מצד אחד, וברוח הפשט, הם ראו את "הדברים האלה" כביטוי לתורה כולה. ממילא, למדו חכמים מפסוקים אלה את מצוות תלמוד תורה ("ושיננתם לבניך" ו"לימדתם אותם את בניכם"); והגדירו אותה ככזו שחלה כל הזמן. באופן זה, הביטוי 'בשבתך בביתך… ובקומך' מובן כניסוח אחר לביטוי המופיע בדברי ה' ליהושע: "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה".
מצד שני, מימרות אחרות של חכמים במסכת ברכות פירשו את המצווה גם בצורה קונקרטית יותר – ולפיה "הדברים האלה" הם בעיקר הפסוק הראשון ("שמע"), או שני הפסוקים הראשונים ("שמע… ואהבת…"), פסוקים שיש מצווה לקרוא אותם פעמיים ביום: בבוקר ובערב. אגב, את הקונקרטיות לא החילו על 'בביתך' ו'בדרך', כלומר לא הגדירו שכל אימת שאדם יוצא לדרך עליו לקרוא את שמע, אלא רק על קביעת הזמן.
אף שמדובר במצווה שכאמור ניתן לפרש בכמה דרכים, בחר רבנו, ר' יהודה הנשיא, לפתוח את מסכת ברכות – ואת ששה סדרי משנה בכלל – במצווה הזו, ובגדרי הזמן שלה: "מאימתי קורין את שמע בערבין?", ולעצב בכך את המסגרת הראשונית של סדר יום עבור יהודי שומר מצוות.
בהמשך חכמים גם כרכו את קריאת שמע עם התפילה, וצירפו לקריאת שמע את זכרון יציאת מצרים (בפרשת ציצית), וממילא התרגלנו לראות את הכל כחבילה אחת. אבל חשוב, לפחות לשם ההבנה, לפרק מעט את החבילה ולהתבונן גם במצוות קריאת שמע בפני עצמה: מדובר לא רק בקריאה קצרה של פעמיים ביום (שבבסיסה עשויה להיות גם בת פסוק אחד או שניים), אלא גם בפעולה שאינה צריכה שום הכנה. אין ערך מיוחד לעשות אותה בבית הכנסת, ואין בה שום טקסיות של 'עמידה בפני המלך'. בהתאם לכך, קבעו חכמים כי "היתה טליתו חגורה לו על מתניו [אך גוו חשוף] מותר לקרות קריאת שמע אבל לתפלה עד שיכסה את לבו" (ברכות כד ע"ב – כה ע"א).
כריכת קריאת שמע עם התפילה, הדורשת מקום נקי ומכובד, לבוש מכובד ומצטרפות עם הציבור, הרחיקה גם את קריאת שמע מן המיידיות של "בשכבך ובקומך". חכמים ביקשו להציל את הערך הזה באמצעות קריאת שמע על המיטה ("אף על פי שקרא אדם קריאת שמע בבית הכנסת, מצווה לקרותו על מיטתו" – ברכות ד), ואולי הצמדה זו היא המניע של התפילה שמצויה בסידורי אשכנז הישנים – ומשם התפשטה לכלל לישראל – המתחילה ב"רבון כל העולמים, לא על צדקותינו וכו'" וכוללת את קריאת שמע.
