לראות, לשמוע ולצמוח מחדש

פרשת וירא היא אחת הפרשות העמוקות והטעונות ביותר בתורה. היא נוגעת בשאלות הגדולות של קיום האדם: חמלה ומשפט, חיים וצמיחה, אמונה ומוסר. היא פותחת במעשה הכנסת האורחים של אברהם ושרה, ממשיכה בהתגלות הא-ל ובבשורת הלידה, יורדת אל החורבן המוסרי של סדום ועמורה, ומסתיימת בעקידת יצחק – רגע השיא של הניסיון והאמונה.

אך מעבר לסיפורי המקרא, וירא מזמינה אותנו לראות: לא רק בעיניים אלא בלב. לראות את העולם, את האחר, את האחריות, וגם את הקול השקט שבין הדברים.

לאחרונה, חוקרים מאוניברסיטת תל אביב הגיעו למסקנה מדהימה: יש קשרים סמויים בין חי וצומח, והם מתנהלים דרך צליל. הצמחים, כך התברר, "מדברים" – אך בקולות אולטרה-סוניים, מחוץ לטווח השמיעה האנושית. הצלילים האלה קצרים מאוד, מעין קליקים, כמו פצפוצי פופקורן. בעבורנו זו דממה, אך עבור העש העף בשדה בסוף הקיץ זהו עולם רועש, עד כדי כך שהנקבה בוחרת להטיל את ביציה דווקא על צמח "שקורא" לה.

יש משהו מרגש בגילוי הזה: גם הצומח פועל מתוך תקשורת, שייכות והשפעה הדדית. זהו שיעור חינוכי עמוק על האחריות המוטלת על כל ברייה, על כוח ההקשבה ועל הדיאלוג שבין חלקי הבריאה. אולי זהו הלקח הראשון של אברהם, שראה את האורחים מתקרבים ויצא לקראתם. הוא שמע את "קולם" גם בלי מילים.

מכאן ניתן לעבור אל המרחב הציבורי והחברתי שלנו. גם שם נשמעים קולות, לא תמיד בתדר שאנו קולטים. בימים שבהם החברה הישראלית קרועה במחלוקות פוליטיות, מתגלה לא אחת נתק בין קולם של האזרחים לבין מעשיהם של נבחריהם. כך, למשל, במעלה אדומים, עיר שתושביה הביעו בבחירות האחרונות תמיכה רחבה במפלגת הליכוד (למעלה מ־40%), אך דווקא בעת הדיון במליאה על המרכז המסחרי בעיר ועל יוזמות להחלת ריבונות, לא נכחו נציגי הסיעה. המליאה כמעט התרוקנה, כאשר אבי מעוז הציע את החוק להחלת ריבונות ביהודה ושומרון, ואביגדור ליברמן הציג הצעת חוק להחלת ריבונות במעלה אדומים.

וכשאנחנו מביטים אל המציאות הביטחונית של ימינו, קשה להתעלם מהצללים הכבדים. למלחמת הזוועה שחוללו מחבלי חמאס קראו "טופאן אל-אקצא" – מבול אל-אקצא. זהו שם שמסמל מתקפה לא רק על גופות, אלא על זהות, אמונה ותרבות. המלחמה הזו היא מתקפה על העם ששב לארצו, בדיוק כפי שהעולם הקדום התמלא חמס, והמבול בימי נח סימן את קצה של תקופה שבה נעלם הצלם האנושי. גם אנו נמצאים כעת במסע של התחדשות, "צמיחה מחודשת כיחידים וכאומה", הבוחנת האם נצליח לגדל מחדש את הטוב אחרי שנחרב כל מה שיקר לנו.

ברקע האירועים האלה, צפה ועולה גם השפעתה של הזירה הבינלאומית. שנאתו היוקדת של זוהרן ממדאני לישראל ידועה היטב; אם ייבחר לראש עיריית ניו יורק (טרם ידוע בכתיבת שורות אלה), יהיו לכך השלכות פנימיות מרחיקות לכת גם על יהודי העיר. בעולם גלובלי, שבו עיר אחת משפיעה על דעת קהל בינלאומית, גם המנהיג המקומי הופך לשחקן בזירה הערכית שלנו. כאן חוזרת השאלה של אברהם: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" – האם מנהיגים בעולם המערבי יעמדו במבחן המוסר, כשהדברים נוגעים לישראל ולחיי אדם באשר הוא?

ואף בתוך השבר, יש רגעים של נחמה. לאור העובדה המשמחת שבנו של צביקה מור ובנה של עינב צנגאוקר חזרו שניהם באותו יום – שני בנים ששבו אל הוריהם – אנחנו מבינים שאין אסטרטגיה אחת נכונה מול חמאס. יש מי שבחרו לשתוק, ויש מי שצעקו; אבל לשאלה מי צודק אין ערך של ממש. יש רק דרך אחת מוסרית וברורה: עונש מוות למחבלים עם דם על הידיים, כדי שלא ישובו להיות קלפי מיקוח במצבים דומים בעתיד. עונש מוות לרוצחי הנוח’בה איננו רק צעד ביטחוני, זו תביעה מוסרית, המחזירה את המשמעות לדברי התורה: "שופך דם האדם, באדם דמו יישפך; כי בצלם א-לוהים עשה את האדם".

מכאן צומחת גם קריאה חינוכית עמוקה: ללמד את ילדינו שהרחמים אינם סותרים את הצדק. אברהם מלמד אותנו כי האמונה הגדולה ביותר היא זו היודעת לשלב בין חסד לדין, בין אוזן קשובה לקול הצומח, לקול האדם ולקול הא-לוהים. פרשת וירא היא שיעור מתמשך על ראייה. לראות את האחר, לראות את הנסתר, לשמוע את מה שאינו נשמע, ולבחור בצמיחה. בין אם זה צמח המשמיע קליק אל העש, עם המשמיע קול אל מנהיגיו, או אם שמיים המרעידים את הארץ במבול של חמס.

כאומה, כקהילה וכפרטים, זהו הזמן לראות, לשמוע, ולצמוח מחדש – בצלם א-לוהים ובצל האחריות.