כמה שותפים יש לבריאת האדם?

בגמרא במסכת נידה אנו מוצאים מקור מדרשי הקובע: "שלשה שותפין יש באדם: הקב"ה ואביו ואמו". כלומר, האב והאם הם שותפים שווי זכויות ושווי ערך בעיצוב הגוף החומרי, והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית העין ועוד עניינים שברוח. מה שמעניין במדרש זה היא העובדה שהאיש והאשה שותפים שווים. מציין פרופ' ליבוביץ: "בהגות העולם הקדמון שהרי הביולוגיה היוונית מיסודה של אריסטו… גרסה כי אך ורק האב הוא המעצב את האדם והוא הנותן בו את הצורה… ואילו האם איננה מספקת כי אם את החומר הגולמי ומשמשת אך ורק מעין אינקובטור". וממשיך ליבוביץ: "רוב מושגי הביולוגיה, אותם מוצאים בספרות התלמודית… שאובים מתוך הביולוגיה היוונית…". אולם, בעניין שותפתם השווה והמלאה של זוג ההורים בעיצוב גוף הילוד, סוטים חז"ל מן התפיסה היוונית, וכאן יש מקום לשאלה – מדוע סטו כאן חכמינו מהתפיסה שהייתה רווחת במדע העתיק?

מחקרים מצביעים על כך, מתוך נקודת מבט חיצונית, ש"נשים יהודיות באתיופיה, בדומה לנשים בחברות מסורתיות ככלל, חיו במסגרת משפחתית פטריארכלית שבה מעמדן היה נחות משמעותית ממעמדו של הגבר במשפחה. האישה, בדומה לילדים, נחשבת לרכושו של אביה ולאחר מכן לרכוש בעלה ומשום כך מחויבת לציית לגבר במשפחה. תפקיד האם במשפחה היה בעיקר כרוך בעבודות הבית, טיפול בגידולים שסמוכים לבית וכן, גידול הילדים. בדומה לכלל המשפחות באתיופיה, גם במשפחות היהודיות בלטה הנחיתות המבנית הנשית באמצעות תפקידן המשני בכלכלת הבית ביחס לגבר, וכן בשל עיסוקן הביתי ותלותן הכלכלית באב המשפחה". אבל, כפי שאמרתי, זהו ניתוח של האדם המערבי שלא מבין את המבנה הפנימי של אותה חברה. במושגים חסידיים אלו רק המילים ללא הניגון… אביא מספר דוגמאות לכך.

למשל, בשאלת מיהו יהודי על פי מנהג יהודי אתיופיה עולים כמה עניינים. בניגוד למקובל ביתר קהילות ישראל, על פי מנהג יהודי אתיופיה, יהודי הוא כל מי שנולד לאב יהודי. עם זאת, על פי קס ברהן יהייס שליט"א מתברר שקביעה זו משפטית גרידא. פירושה: לאב קיימת זכות ראשונים להחליט איפה יגדל הילד ואיפה יחיה, אבל בקביעה מיהו יהודי- מה שמכונן את הזהות היא הסביבה שגדל והתחנך בה. אם האם חיה בחברה יהודית אז מי שמכונן את תודעתו היא האמא.

ועוד דוגמא, מתוך יחסי כבוד הדדיים בין האשה לאיש; הייתי מבלה שעות בביתם של סבא וסבתא שלי בכפר באתיופיה. סבא היה הולך לעיסוקו מחוץ לבית, וסבתא הייתה חרוצה מאוד. כאשר הכינה ארוחה היא לא העזה לאכול לבד, גם כאשר הייתה רעבה היא המתינה לסבא שלי. וכאשר היא הגישה לו את האוכל הוא לא טעם ממנו עד שהיא ישבה יחד אתו. סבי תמיד נהג לקחת חתיכה מהאינג'ירה ולתת אותה לסבתא שלי. סבתא נהגה להמתין לסבא עד לביס הראשון שלו, ורק לאחר מכן אכלה את החתיכה שנתן לה סבא. הכל מתוך כבוד, רוגע והרבה צניעות.

שאלתי את הדוד שלי דניאל מנגשה ז"ל על כך שחכמים אומרים ששלושה שותפים יש באדם- אבא, אמא והקב"ה. הוא אמר בחוסר סבלנות: "פה, בישראל, יש חוצפה, לא מתביישים, כאשר מברכים על הלחם הם זורקים את החתיכות לאנשים תוך כדי השמעת קולות מוזרים (כדי לא לדבר אחר נטילת ידיים). זה כבוד? אין כיבוד הורים כמו שהיה באתיופיה. כל זה בגלל שחושבים שהם גדולים, הם יודעים הכל. היחיד שהוא גדול, היחיד שהוא יודע, היחיד שנותן לנו את הכל זה הקב"ה".

המחשבה שאנו שותפים, יש לנו חלק במשהו, אנו אחראים לכך, עלולה להוביל לגאווה ולאגו. המסורת האתיופית מבקשת מאיתנו להפריד בין הפונקציה למהות. העובדה שבני אדם שונים איננה מצביעה על תפיסה היררכית במהות, אלא היא פונקציונלית בלבד. להעמיד את הקב"ה כשותף יחיד הוא שמביא את בני האדם להפוך לשותפים נטולי אינטרסים, ולהעניק כבוד זה בזה חרף השוני הפונקציונלי.

צבי סגל ז"ל, ניצול שואה שהיה חבר קהילת קדושי ישראל קהילה בה אני משמש רב, תיאר שסבתא שלו הי"ד שנספתה בשואה הייתה נוהגת לומר: "א-לוהים הוא אחד ואני אפס, אבל ביחד, א-לוהים ואני עשר". בעצם זה מדויק למה שמתכוון לומר הדוד שלי בשם התרבות האתיופית; במהות אנו שווים, בפונקציה אנו שונים. אולי לכך התכנו חז"ל בדבריהם: "וכשהגיע זמנו ליפטר מן העולם, הקב"ה נוטל חלקו, וחלק אביו ואימו מניח לפניהם". וכותב ליבוביץ: "באותו עסק שיתופי, מוציא הקב"ה את החיוניות שהיא חלקו בהשקעה, ואין לשותפים האחרים כל זכות לבוא אליו בטענות ומענות, שהרי את חלקם שלהם הוא מניח לפניהם, אלא שחלקם שאינו אלא הגוף החומרי המת מקבל משמעותו כאדם חי אך ורק בזכות חלקו של הגוף השלישי".

(תזריע תשפ"ב)