הרב ד"ר יצחק בן דוד, ראש בית המדרש שערי ציון להכשרת רבני עריםפרשת חיי שרה סובבת כולה מסביב לעניין הנישואין: חלקה הראשון מתאר את רכישת מערת שדה המכפלה על ידי אברהם לאחר מותה של שרה, ואילו חלקה השני מתאר באריכות רבה את פרשת לקיחת אישה ליצחק בנו של אברהם. כך שהפרשה כולה סובבת סביב המסגרת הזוגית והמשפחתית: רגעי סיומה וסיכומה של מערכת יחסים אחת – הראשונה בתולדותיו של עם ישראל, ותחילתה של מערכת יחסים נוספת שמסמלת את המעבר לדור הבא. לכך ניתן להוסיף את העובדה, שפרשת חיי שרה היא הפרשה היחידה בתורה הקרויה על שמה של דמות נשית.
על רקע זה, לא מפתיע לגלות שחז"ל למדו את המקור לאופן יצירתם של הקידושין דווקא מפסוק ומילה שמצויים בפרשת השבוע. בראשיתה של מסכת קידושין בתלמוד הבבלי מופיעה ה'גזירה שווה' הבאה: וכסף מנא לן? גמר "קיחה" "קיחה" משדה עפרון. כתיב הכא: "כי יקח איש אשה"וכתיב התם: "נתתי כסף השדה קח ממני" (בבלי קידושין ב, ע"ב)- חז"ל למדו את דין הקידושין בכסף מהקבלה הלשונית בין קניית שדה עפרון לבין נישואין, כדי ללמד שהנישואין הם מעשה של קניין רוחני ומחייב ולא רק תוצאה מקשר רגשי עמוק.
לימוד זה מטריד, ובצדק, רבים ורבות: שהרי עולה ממנו לכאורה שאישה מקבילה לשדה ולרכוש?! כשם ששדה נקנית על ידי כסף, כך גם לקיחתה ו'קנייתה' של האישה בשעת הקידושין. בדברים הבאים, אני מבקש להציע פירוש אחר לחלוטין לגזירה השווה הזו שהיא שפותחת את מסכת קידושין כולה.
אך בטרם אציג את הפירוש האלטרנטיבי, יש להעיר שההבנה המקובלת של הלימוד הזה לא רק שנתקלת בקושי ערכי, אלא גם בקושי פרשני: שכן, אם מעיינים היטב במבנה של הגזירה השווה, ניתן לגלות שההבנה המקובלת שלה לא עובדת מבחינה פורמלית; שהרי פועל "הקיחה" מופיע פעם אחת ביחס ללקיחת הכסף בשדה עפרון, ופעם נוספת לגבי האישה שמתקדשת על ידי הכסף ('כי יקח איש אישה'). אי הסימטריות הזו לא מתיישבת עם ההבנה המקובלת של הלימוד, אך מאידך היא מתיישבת היטב עם ההצעה האחרת שאותה אבקש להציע.
רכישת שדה המכפלה על ידי אברהם, איננה בגדר רכישת שטח נדלנ"י, אלא בראש ובראשונה מחווה עמוקה של אהבה, מחויבות ומסירות לאישה שליוותה את אברהם לאורך כל חייו. אברהם מחליט להנציח את דמותה של שרה ואת הקשר שלו איתה, באמצעות מעשה סמלי רב משמעות של רכישת שטח ומבנה גדול לצורך קבורתה.
חז"ל, למעשה, יוצרים אנלוגיה בין שני מעשים: נתינת הכסף לאישה בזמן יצירת הקידושין מצד אחד, ומנגד נתינת הכסף לעפרון על ידי אברהם לאחר מות שרה, שנועד לשם רכישת שדה המכפלה. המעשה האחד הוא זה שמכונן ופותח את מערכת היחסים שבין בני הזוג, ואילו המעשה השני מהווה סיכום וסיום של מערכת היחסים הזו. המכנה המשותף בין שני המעשים: שניהם מהווים אקט עוצמתי של נתינה והענקה.
בהקבלה זו, מגולמת למעשה האמירה הבאה: נתינת הכסף לאישה בשעת מעשה הקידושין אינה מתמצית בהיות האישה סמל למעשה של קניין מסוג כזה או אחר, אלא היא מהווה בראש ובראשונה סמל לחיים של נתינה והתמסרות. נתינה והתמסרות שיימשכו עד למוות, ואף מעבר לו (כמו במקרה אברהם).
נתינת הכסף לעפרון על ידי אברהם, נעשית לאחר מות שרה, בשעה שהוא כבר לא יכול לקבל ממנה דבר. מדובר ב'חסד של אמת', כלומר: נתינה והענקה שלא על מנת לקבל גמול כלשהו.
על ידי ההקבלה בין נתינה זו לבין מעשה הקידושין, מבקש התלמוד לומר לנו את האמירה הבאה: אף ההתחייבות ההדדית שבין הגבר לאישה בשעת הקידושין צריכה להיות בעלת איכות שכזו: התחייבות שלא נועדה לשם קבלת גמול, אלא כביטוי צרוף של כבוד ואהבה לבן או בת בריתך. פירוש זה משתלב היטב במהפכה הסמנטית שיוצרים חז"ל ביחס להקמתה של המסגרת הזוגית: חז"ל מכנים אותה בשם 'קידושין': 'הרי את מקודשת לי' וכו'.
ומהי בעצם משמעותה של קדושה? דבר קדוש הוא דבר שהאדם אמור להביע כלפיו יחס של כבוד, מחויבות ושל הענקה שלא מיועדת לקבלת טובות הנאה מנגד. דבר קדוש הוא בראש ובראשונה משהו שאין כלפיו יחס רכושני או נצלני, אלא להיפך: מושא לכבוד, לאהבה ולמחויבות.
מהלך פרשני זה לא בא רק כדי ללמד על עצמו, אלא יש בו גם לקח רחב יותר: לעיתים, דרשה או טקסט מסוים מדברי חכמים נראה בעינינו מנוגד למצפון, למוסר או להיגיון. ברבים מהמקרים הללו, העמקה נוספת בדרשה או בלימוד תוכל לגלות בהם פנים חדשות, שיש בכוחן אף להעשיר, לרומם ולהעצים את תודעתנו המוסרית והאנושית. כך הדבר בעיני במקרה הזה, וכך גם, כאמור, במקרים רבים נוספים.
