הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)אלף מצוות ביום
הרב ד"ר שלום שרון
על מנת להבין את חטא נדב ואביהו ברצוני לדון בשאלה האם כוונה ותוצאה כרוכות יחד או שלמעשה אלו שתי מערכות שונות הרלוונטיות לאחריותו של האדם? רוצה לומר; מהו הדבר המכונן את עולמו של האדם? הכוונה או המעשה/התוצאה? בעניין זה נחלקו הוגי דעות. יש המצדדים בכך שהכוונה חשובה מהתוצאה, ויש הסבורים הפוך – שהתוצאה חשובה מהכוונה.
מה דעתה של ביתא ישראל בעניין שאלה זאת? מה היחס הקיים בעולמה הרוחני בין הכוונה לתוצאה/המעשה? ביתא ישראל, ללא כל ספק העדיפה והעמידה את מבחן הכוונה ולא התוצאה/ המעשה בעולמה הרוחני.
מפעם לפעם מזדמן לי לראות בכניסה לבית כנסת הודעות בסגנון: "אתה מסוגל להגיע לאלף מצוות ביום". הודעה מעין זאת זרה לעולם התיאולוגי האתיופי, שכן מבחן הכוונה הוא המכונן את עולמו הרוחני של האדם האתיופי ולא כמות המצוות/המעשה. זו לא הבורסה ליהלומים. מכאן נוכל להבין את משמעות החטא של נדב ואביהו. המעשה אינו מכונן את עבודת ה' אלא דווקא הכוונה המלאה לעבוד את ה'.
דומני שהאדם נוטה יותר להעניק משמעות למבחן התוצאה מאשר למבחן הכוונה. ובכלל, דומה שככל שהולכים רטרואקטיבית נראה שאכן הייתה העדפה למבחן הכוונה על פני מבחן המעשה. (אם כי הכוזרי אינו הולך בכוון זה). למשל, חז"ל קבעו ש"רחמנא ליבא בעי" – הקדוש ברוך הוא מתעניין יותר בלב. כך למשל אף בנצרות הקדומה.. "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון את ליבו לשמים"(מנחות ק"י א'). מכאן לכאורה נשאלת השאלה, אם קורבן גדול או קטן הנם זהים מבחינת הקב"ה, אז מדוע קיימים סוגים שונים של קורבן, שהרי היה די להקריב קורבן זהה אחד? ועונים הרבנים – בעצם הכל נקבע לפי היכולת האישית של כל אחד ואחד. הכל יחסי, ואם כל אחד עושה כפי יכולתו, והתכוונותו היא לשם שמים, אזי "אחד המרבה ואחד הממעיט" הנם זהים.
מציאת הייעוד שלנו, אם כך, מתחילה בשאלה הפשוטה של מי אנחנו ומה אנחנו מביאים איתנו. לא ההשוואה למעמדו של האחר היא שקובעת, אלא ההכרה העצמית. ולכן, גם כשמדברים על ייעוד, הכוונה היא לא לכמות המעשים או לגודל המעשים שלנו, אלא לכך שאנו מביאים את עצמנו לידי ביטוי בכל רגע ורגע, ושוב, לא בכמות המעשים, אלא בגודל הכוונה שלנו.
רעיון קדום זה נשמר באופן מעורר השתאות על ידי הקהילה האתיופית, ויש בו תרומה עצומה לעבודת ה' שלנו כאן, בארץ ישראל. יתר על כן, דומני שתפיסה כזאת היא הבסיס לתפיסה פלורליסטית המאפשרת ערוצים שונים לעבודת ה'.
