הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)פרשתנו פותחת במותה של שרה ומסתיימת במותו של אברהם אבינו. אחרי המאמץ הגדול והדאגה לקבורתה הראויה של שרה, אברהם זונח, לכאורה, את זכר אשתו ונושא אישה חדשה (שם, כ"ה). אבל לאמיתו של דבר אין זה מדויק, גם נישואיו השניים של אברהם אינם מבטאים את כלות מורשת שרה בקרב משפחת אברהם. להפך, הם מדגישים ששרה עדיין נוכחת מלוא הנוכחות בתוככי העולם הפנימי של אברהם. "את כל אשר לו", נותן ליצחק.
אובדן אב או אובדן אם הוא אירוע כואב המותיר את האדם עם תחושה קשה של בדידות, עצבות ותלישות, בכל גיל ושלב בחיים. אובדן הורה מנפץ את האשליה כי הורינו יהיו שם עבורנו לנצח.
על תגובת יצחק למות אמו, לא מסופר כלל, לא שהיה שותף לקבורתה או למנהגי האבל שנקט אביו, ולמעשה הוא אינו נזכר כלל לאורך כל הפרק כולו. רק מאוחר יותר כתוב פסוק המאפשר הצצה מרתקת לחיי הנפש של יצחק, "וַיְבִּאֶהָּ יִּצְחָּק הָּאֹהֱלָּה שָּרָּה אִּמוֹ וַיִּקַח אֶת רִּבְקָּה וַתְהִּי לוֹ לְאִּשָּה וַיֶאֱהָּבֶהָּ וַיִּנָּחֵם יִּצְחָּקַ אחֲרֵי אִּמוֹ" (בראשית, כ"ד, ס"ז). מכאן שיצחק כאב את מות אמו תקופה ממושכת, ועבר תהליך נפשי מורכב. רק עם נישואיו לרבקה תפסה רבקה את מקום שרה, פיזית ורגשית כאחד ומילאה את החלל שנפער בקרבו של יצחק עם מות אמו. לפי הכרונולוגיה המקראית חלפו שלוש שנים מאז פטירתה של שרה אמו.
בתחילת דרכה של הפסיכולוגיה, התנגדו גדולי ישראל לשימוש בה, לא ראו בה ערך רפואי כערכה של רפואת הגוף, ואסרו על השואלים להזדקק לרופאים העוסקים בתחום זה. כך הרב משה שטרנבוך "דרשתי נגד הנהוג כאן שהרבה אנשים וגם נשים דתיים כשעצביהם רופפים או כששרויים בדיכאון וכו' הולכים לפסיכולוג, ודרך הריפוי שלהם הוא לשוחח עם החולה, לדרוש ולחקור אצלו מה חסר, ודורשים הם לתת לחולים כפי תאוותם ובזה יתרפאו, ולמעשה זה נוגד תורתינו הקדושה.." (שו"ת תשובות והנהגות, ח"א, תתס"ז). גישה זו ניתן למצוא אצל פוסקים רבים שעסקו בעיקר בפסיכואנליזה של פרויד, שהייתה מוכרת בעיקר לגדולי ישראל שעסקו בנושא זה (עיין שו"ת משנה הלכות, י"ג, ק"י), כך גם סבר הרב יוסף שלום אלישיב "שמתנגד מאוד לפסיכולוגים שכל שיטתם מבוססת על דעות כוזבות והשקפות בלתי נכונות" (נשמת אברהם, ח"ב, קע"ט, ס"ק א', הערה 1).
אובדן הוא מצב משברי הזקוק למעגלי תמיכה, להתגייסות משפחתית, חברתית ואף קהילתית. למשפחה ולקהילה השפעה גדולה מאוד.
המציאות השתנתה. תיאוריות שבעיקרן התבססו על הפסיכואנליטיות השתנו, גם אנשים דתיים עוסקים בטיפול הפסיכולוגי, וכך הפסיקה ההלכתית. הפסיכולוגיה חדלה להוות "איום" מבחינה רוחנית. עולם הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה הפך קרוב יותר לעולמה של הרפואה. הפסיכולוגיה הכללית להיחשב בבחינת "חכמה בגויים, תאמין".
הפסיכולוגיה עוסקת ברבדים האנושיים, ופעמים רבות אף החייתיים, של הקיום האנושי, לא בנשמת אדם, אלא בנפשו וברוחו. כשם שניתנה רשות לרופא הגוף לרפא, כן גם באשר לרופא הנפשות.
בספר 'ועלהו לא יבול' מובא בשם ר' שלמה זלמן אויערבך, "יש מקום להתייעץ עם פסיכולוגים אם זה עוזר. קוראים לזה היום 'סדנת אנוש'. אז מה אם זוהי חכמתם של הגויים – אם יש עצות טובות מה לא לקבלם!" (ח"ב, קל"ד).
אומנם תפקידו ההיסטורי של הרב כמשענת לתלמידיו ובני קהילתו חשוב כשהיה, מכל מקום, על הרב להבדיל בין מי שזקוק לעזרה מקצועית, לבין אדם בריא בנפשו שאינו זקוק אלא לעצה טובה או אוזן קשבת.
הרב נפתלי בר אילן במאמר שפורסם בתחומין סיכם, "כיום, עם ההתפתחות העצומה של הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה, ולאור העובדה שמוסמכים לעסוק בהם רק אלו שעברו הכשרה ממושכת- הן הכשרה עיונית והן הכשרה מעשית –הם אלו הבקיאים, הרשאים על פי השולחן ערוך לעסוק בענייני בריאות הנפש… לפיכך, ברור שלתלמידי חכמים שאין להם רישיון מתאים אסור לעסוק ברפואת הנפש" (כרך, כ"ט, "רבנים כפסיכולוגים", עמ' 323-328). המלצה זו ניתנה על ידי הרב חיים ליפשיץ כבר לפני עשרות שנים. הוא כותב, "רצוי ונחוץ שרבנים ודיינים ילמדו קצת פסיכולוגיה, כדי את בעיותיהם של הפונים אליהם" (תחומין, כרך א', "יחס ההלכה לפסיכולוגיה המודרנית", עמ' 273-279). הספר 'נפשי בשאלתי' על הלכות בריאות הנפש, של הרב יונתן רוזנצוויג וד"ר שמואל הריס מהווה אוצר גדול בתחום זה (הצאת מגיד, תשפ"ב).
