הרב אליעזר אהרנסון, ראש ישיבת ההסדר חולוןיהודה ויוסף
הרב אלעזר אהרנסון, ראש ישיבת ההסדר חולון
הפגישה הטעונה בין יהודה ליוסף בפרשת השבוע שלנו איננה אלא פתח לבאות: בעם ישראל קיימים שני כוחות מנהיגות, שלעיתים מתגוששים זה לעומת זה ומתמודדים ביניהם על הנהגת עם ישראל. כך לאחר זמן רב, המלך הראשון בישראל יהיה שאול – שאמנם אינו מבני יוסף אך נמנה על בני בנימין אחיו; אך מלכותו לא תארך והוא יוחלף בדוד – מבני יהודה. לאחר שני דורות בלבד שמלכותו של דוד שלמה – פורץ מרד נגד רחבעם בן שלמה, והמורד הוא ירבעם בן נבט משבט מנשה בן יוסף. גם לאורך כל ימי בית ראשון התקיימו שתי הממלכות זו בצד זו – יהודה וישראל, כאשר כמעט כל מלכי ישראל באו משבטי מנשה ואפריים בני יוסף. אפילו לעתיד לבוא מלמדים אותנו חז"ל שעתידים להיות שני משיחים: משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.
דווקא על פי ההבנה שאנו מבינים את תפקיד משיח בן יוסף ומשיח בן דוד בתהליך הגאולה, נוכל להבין יותר לעומק גם את משמעות ההתמודדות בין יוסף ליהודה בפרשה. קודם כל מעצם ההגדרה ש'תרי משיחין אינון', אנו מבינים שבהתמודדות בין יוסף ליהודה אין הכרעה חד משמעית במובן שאחד מתקבל כמנהיג ללא עוררין והאחר נדחה. יש כאן שני כוחות חשובים שלשניהם תפקיד משמעותי ומהותי בהובלת עם ישראל לגאולתו השלמה. יהודה הוא מבני לאה, ויוסף מבני רחל, "אשר בנו שתיהם את בית ישראל" (רות ד). כך יש להבין גם את דברי יחזקאל המפורסמים, הנקראים בשבת זו בהפטרה (פרק לז) – "הנה אני לוקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חבריו ונתתי אותם עליו את עץ יהודה, ועשיתם לעץ אחד והיו אחד בידי… ועשיתי אתם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל ומלך אחד יהיה לכולם למלך ולא יהיו עוד לשני גויים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד".
לאור דברי הגר"א, כפי שנמסרו לנו על ידי תלמידו ר' הלל משקלוב בספר 'קול התור' (וכפי שהרב זצ"ל מבאר את הדברים), אנו מבינים ששני המשיחים אינם בהכרח שני אנשים ספציפיים, אלא שתי תקופות בתהליך הגאולה. מקובל לראות את משיח בן יוסף כמייצג את התקופה הראשונה של הגאולה, המתאפיינת בעיקר בבניין חומרי של הארץ – התיישבות, כלכלה, צבא ובטחון, תחיית הלאומיות של עם ישראל בארצו. ולעומת זאת משיח בן דוד מייצג את 'דוד עבדי' – את עבודת ה', את הרובד הרוחני, את השראת השכינה בתוך אותה מדינה שנבנתה בכלים חומריים. "בונים בחול ואחר כך מקדשים" – זהו סדר הגאולה. ממילא, שלב זה של משיח בן דוד קשור לא רק ללאומיות ישראל בפני עצמם, אלא גם לכל העמים כולם, כאשר עם ישראל לא יצטמצם בבניית ארצו ומדינתו, אלא יהיה אור לגויים ויביא את דבר ה' לעולם כולו: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'" (צפניה ג).
היום אנו חשים שאנו נמצאים בשלב ביניים, שלב מעבר. הציונות החילונית בנתה את המדינה בכלים חומריים אך ריקים מתוכן רוחני, וכיום עלינו להתרומם אל השלב הבא – להפיח רוח חיים של תורה וקדושה בגופים אלו.
כמו בכל שלב של מעבר, גם היום אנחנו מרגישים את הסיבוכים ואת המשברים. חשוב לדעת ולזכור כי המשברים הללו הם חלק טבעי מתהליך ההתפתחות והמעבר בין משיח בן יוסף למשיח בן דוד. הרב קוק זצ"ל צופה את השבר הזה, ואת הכאבים הנוראים שכרוכים בו הוא מתאר כחלק מחבלי משיח: "וכשצריך העולם לעבור (מן) עניין הלאומיות (המתגלה במשיח בן יוסף) אל הכללות (המתגלה אצל משיח בן דוד), צריכה להיות גם כן כעין הריסה אל הדברים שהושרשו מצד הלאומיות המצומצמת, שיש עימה המגרעות של אהבה פרטית יתירה. על כן עתיד משיח בן יוסף ליהרג, ומלכות אמיתית וקיימת תהיה משיח בן דוד" (אורות ישראל ו,ו. ההוספות בסוגריים על פי ההקשר).
לעיתים אנו נדהמים לנוכח התופעה של הרס עצמי של מדינת ישראל – ההתנתקות הייתה מקרה קיצוני של הרס וחורבן של יישובים פורחים, אך זה בא לידי ביטוי גם בפסיקות בג"ץ, בהתנהלות הצבא, בגילויים הרדודים והטמאים של התרבות המערבית שמשתלטים על החברה ועל רשות הרבים הישראלית. לאור דברי הרב יש לומר שההריסה העצמית הזו נובעת מהיותנו בשלב המעבר בין משיח בן יוסף למשיח בן דוד: ראשית, הציונות החילונית המעשית איננה יכולה לעמוד בכוח עצמה ללא רוח חיים תורנית אלוקית שתקיים אותה, וממילא היא פונה להשחית ולהרוס; ושנית, דווקא מתוך צימאון לרובד חדש ועמוק יותר של גאולה ישנה נטייה שלא להסתפק בגאולה החומרית כפי שהייתה עד כה, ומכאן נובע הרצון להתרחק מכל מה שהיה עד כה סמל ואידאל: ההתיישבות, הצבא, הציונות, הלשון העברית – ממש כפי שראשוני הציונים החילוניים התרחקו מן התורה כאשר הרגישו את הצימאון ליצירה יהודית חדשה בארץ ישראל.
על פי ביאור זה, שמשיח בן יוסף הוא הוא הציונות החילונית המעשית, מאירים באור קשה מאד דברי חז"ל על כך שמשיח בן יוסף עתיד ליהרג. לכאורה משמעות העניין היא שכל פעלה של הציונות החילונית, כולל הקמת המדינה, הצבא, ההתיישבות, הנטיעה והבניין – הכל עתיד להחרב חלילה. אך הגאון מווילנא נהג לומר שלמרות שחז"ל אומרים שנגזרה הגזירה ומשיח בן יוסף ייהרג, לא כך יהיה אלא תתבטל הגזירה בזכות מעשינו ותפילותינו. מצד אחד עלינו לזכור את הגזירה המרחפת על ראשינו ולהבין את גודל הסכנה שנובעת ממנה. איננו יכולים להיות שקטים ולומר לעצמנו שלא יהיה חורבן שלישי, כיוון שבדרך הטבע תהליך הגאולה כרוך בחורבן פנימי של תקופת משיח בן יוסף, שרק מתוכו באה תקופת משיח בן דוד. ומצד שני – זה בידיים שלנו! אנחנו יכולים ומוכרחים לפעול עם אל, להוביל את עם ישראל לעצור את ההרס העצמי ולקדש את אותם כלים חומריים שנבנו בתקופת משיח בן יוסף וליצוק בהם את התוכן הרוחני הפנימי שכולנו כה זקוקים לו.
ויגש תשס"ו
