פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)סיפור המפגש בין יוסף ואחיו והצגתם בפני השליט הזר, פרעה מלך מצרים, עשוי לשמש אבטיפוס לקושי הגדול שבפניו ניצבו וניצבים יהודים, במשך דורות רבים, בהיותם בגלות. מפשט הכתובים בולטת הלשון המתרפסת ("הננו עבדים לאדוני"), רצוי, כמובן, בגוף שלישי. כך גם ההדגשה, החוזרת ונשנית, כמעט גרוטסקית, של יחסי המרות שבין האדון לעבדיו: במהלך 16 פסוקים בלבד מופיע הביטוי "עבדך", על הטיותיו השונות, לא פחות מ-11 פעמים, והביטוי "אדוני" לא פחות מ-7 פעמים! ("ידבר נא עבדך באזני אדוני", "אדוני שאל… ונאמר אל אדוני", "ותאמר אל עבדיך… ונאמר אל אדוני", "כבאי אל עבדך", "והורידו עבדיך"). לצד זה מוכן היהודי להיות קורבן מרצון ולהודות על אשמה שלא הייתה ולא נבראה ("גם אנחנו, גם אשר נמצא הגביע בידו"), ועושה הכל במטרה להימנע מהרגזת השליט ("ואל יחר אפך בעבדך").
מדרשם של חז"ל (והפרשנים שצעדו בעקבותיהם), נותן לתיאור זה לבוש שונה לחלוטין. הוא מציג לפנינו את יהודה כגיבור חיל, ש"ניגש" למלחמה, "מדבר" קשות עם המשנה למלך, מפחיד אותו שילקה בצרעת, מטיף לו תוכחות מוסר ("וכי זו היא שימת עין שאמרת?"), מטיח בו דברים קשים ("מתחילה בעלילה באת עלינו"), ומגיע אפילו עד כדי איום ברצח ("אם תקניטני אהרוג אותך ואת אדונך"). חכמים נטלו את פשט הכתובים, המבטאים חולשה, מורך לב ונמיכות קומה, והפכו אותם, מעשה פלאים של תמונת מראה "הפוך על הפוך", לתשובה הולמת, עמידה יהודית גאה ואמיצה, מלאת עזוז, כוח וגבורה.
לפי פשוטו של מקרא, הקיום היהודי השברירי בגלות מקבל ביטוי חריף גם בהמשך הפרשה. פרעה מזמין את יעקב ובניו להגיע למצרים כאורחי הכבוד שלו, ומבטיח להם "את טוב ארץ מצרים, ואכלו את חלב הארץ" (מה, יח). למרות זאת יוסף, המשנה למלך מצרים, שעל פיו יישק כל דבר, מתחבט ומתלבט כיצד יציג את בני משפחתו בפני השליט הנוכרי.
כלפי חוץ נראית עמידתו איתנה ומתוחכמת: "ויאמר יוסף אל אחיו ואל בית אביו: אעלה ואגידה לפרעה, ואמרה אליו אחי ובית אבי אשר בארץ כנען באו אלי". אך מיד מונמכת הקומה. יוסף אינו מבליט את סגולותיו של אביו יעקב, את גבורתם של אחיו, אלא מבקש להצניע אותן, שמא יתעוררו רגשי הקנאה והשנאה, והאנטישמיות תפרוץ החוצה. "והאנשים רועי צאן, כי אנשי מקנה היו", הא ותו לא. אנשים פשוטים, דלים, בורים, שאין כל סיבה לקנא בהם. יוסף ממשיך ועושה אתם חזרות, משל היו ילדים קטנים, מעין סימולציה לקראת המפגש עם השליט ה"גוי": "והיה כי יקרא אליכם פרעה ואמר מה מעשיכם, ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה, גם אנחנו גם אבותינו".
"אנשי מקנה, גם אנחנו גם אבותינו". הגם שיש בידינו עדויות לא מעטות על עסקי הצאן של אבות האומה, "שלושת הרועים", סביר להניח שלו היינו מתבקשים לכתוב את "כרטיס הביקור" שלהם, לא היינו מסתפקים בכיתוב "אברהם אבינו, איש מקנה". וכי זוהי כל מעלתם?
אכן, חששו של יוסף, היהודי שבגולה, מובן. גם לאחר שעלה לגדולה, הוא מבקש למשוך כמה שפחות תשומת לב, לעורר כמה שפחות קנאה. הוא ממיר את שמו לשם לא יהודי, נושא אישה מבנות המקום. מבקש להיטמע בחברה המצרית. יש להניח שהעברת כל אדמת מצרים לבעלות יוסף ופרעה, המתוארת בסוף הפרשה, בוודאי לא הוסיפה ליוסף אוהבים מקרב בעלי האחוזות המצריים.
דקדוק בפרטי המקראות המתארים את תוכנית המפגש של יוסף עם פרעה ואת יישומה בפועל מבליט עוד יותר את חוסר האונים שלו. גם לאחר ההכנה המדוקדקת, יוסף אינו "עולה" אל פרעה, כפי שחשב בתחילה, אלא "בא" לפניו. מחשש עינא בישא, אין הוא נוטל את אביו וכל אחיו אלא רק "מקצה אחיו", את החלשים שבהם, "מן הפחותים שבהם לגבורה, שאין נראים גיבורים, שאם יראה אותם פרעה גיבורים, יעשה אותם אנשי מלחמתו" (רש"י מז, ב). וכמו מאליה עולה לפנינו תמונת היהודים העושים מום בגופם, כדי שהשליט הנוכרי לא יגייסם בכפיה לצבאו ויהפוך אותם בשר תותחים לאויביו.
מעשה הגלות הראשון של העם היהודי סימן הוא לבנים. למקראו, יכולים אנו פעם נוספת להשתאות על הנס שבהקמת מדינת ישראל, ולהבין – למרות השחיתות, חוסר הביטחון הכלכלי, התלונות, והמגרעות – עד כמה שינה מאורע זה את מקומו של היהודי ומעמדו בעולם בן ימינו, בעומדו מול הזר
ויגש תשס"ו
