על היכולת להכיל מי שטעה, הודה ותיקן

לא נוח להודות בטעות או בחטא, והמחשבה שניתן להתחמק ממשמעות מעשינו מושכת מאוד לעשות זאת. לא זו בלבד, אלא שאנו נתקלים פעמים רבות מדי במציאות שאכן הסתרה והכחשה מועילות. בתרבות השקר, בה אנו חיים עתה, נראה כי מי שמצליח לא להיתפס, ולמעלה מכך – מי שבמצח נחושה מתעלם לחלוטין ממעשיו הפסולים ואף מתיר לעצמו לתקוף אחרים – מצליח לעיתים, לפחות בתפיסתם של תומכיו וחסידיו, ובכך מעצים עוד יותר את הנטייה להסתיר ולהכחיש.

ואף על פי כן – הדבר הנכון לעשות הוא להכיר בכך שאנחנו לעיתים טועים, ואפילו נופלים בעבירות שבמזיד, ולהודות בכך. יש לכך סיבות רבות. ראשונה בהן היא הפשוטה מכולם: זו האמת, ולעולם טוב לאחוז באמת מאשר להסתירה. האמת היא אחד משלושת הדברים שעליהם העולם עומד, והיא חותמו של הקב"ה.

שנייה בהן מלמדת שתהליך הכחשה והסתרה עלול להביא לפעולות נוספות, חמורות עוד יותר, במהלך ההסתבכות. הדוגמה הבולטת ביותר במקרא היא מעשה דוד ואוריה. בניגוד לשפה בה אנו מדברים, ומכנים את הסיפור דוד ובת שבע, ואז יש מקום ל"כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", הכתוב מתמקד דווקא במה שנעשה לאוריה: "אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' וְלֹא סָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּהוּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו רַק בִּדְבַר אוּרִיָּה הַחִתִּי" (מלכ"א טו, ה).

הניסיון להסתיר, שנפתח בשליחתו של אוריה לביתו כדי שלא יידעו שהילד לא נולד ממנו, וסופו בהבאה למותו של אוריה אל מול בני עמון, הוא הכישלון הגדול של מי שעשה את הישר בעיני ה' כל ימי חייו. חשוב להדגיש כי תשובתו ותיקונו של המלך דוד הם שהביאו להנצחה מבורכת של שמו ולהיותו צמח דוד שעליו אנו מתפללים. הדבר מלמד גם על חשיבות ההודאה, שכן היא מאפשרת את התיקון ואת ההימנעות מליפול פעם נוספת. לא לחינם נקרא בעוד כמה פרשיות על גדלותו העצומה של יהודה, שאמר "צדקה ממני", ובסופו של דבר לזכות בהיותו אבי משיחם של ישראל. לטעות ואף לחטוא – זה אנושי; להסתיר ולהכחיש – זו החמרה.

כדי שמציאות זו תתפתח, וכדי שלא נתפתה אנחנו במישור האישי והמערכת ההנהגתית במישור הכללי לבחור בדרך הקצרה והמשחיתה של הסתרה והכחשה – מוטלת על החברה אחריות גדולה. חברה שמכירה ביכולת של אנשים לטעות ומוכנה לקבל תהליכי תיקון ושינוי, היא שמאפשרת את ההנהגה הראויה; חברה שאינה מזכירה עוד ועוד עוונות קדומים, אך גם לא מתעלמת מהם, והיא מעריכה את מי שמכיר בהם ופורש גם את דרכיו בעתיד – היא חברה שנוהגת באיזון הראוי שבין תשלום מחיר ובין אופק עתידי; חברה שנוהגת כהלכה וכמוסר אינה מנצלת את העובדה שאדם הודה כדי להשפילו עד עפר, מעריכה את כנותו ויושרתו, וצופה במעשיו ורואה עד כמה אכן הוא השתנה, ומקבלת את השינוי – היא חברה שבתוכה יצמחו אנשים שמסגרת ההתייחסות תביא אותם לדבר הנכון והראוי לעשותו: להודות, להימנע מהסתרה, לתקן ולהתקדם מחדש.

אם לא נעשה כך – אנחנו נעמיק את תרבות השקר, המנוגדת לתורה למוסר ולערכי היסוד, ונשמיט את הקרקע מהיכולת לתחקר, להסיק מסקנות, לבנות מחדש ולתקן.

השילוב של תביעה ממי ששגה או פעל במזיד להפסיק את שרשרת הכישלונות, וזאת על ידי התייצבות ישרה מול מעשיו, יחד עם חברה שמחד גיסא תובעת שלמונח "קבלת אחריות" תהיה גם משמעות מעשית, ומאידך גיסא מעריכה ומתגמלת את מי שלא בחר בדרך המילוט של שקר – הוא המצפן שעלינו ללכת לאורו.