ספיר שפרבר“כולם מחכים שמשהו יקרה, אבל לא יודעים מה", מספרת ל'שבתון' חברת הקהילה היהודית בוונצואלה, ימים ספורים לאחר שנשיא המדינה שם ורעייתו נחטפו בידי האמריקנים לקראת העמדתם לדין. בוונצואלה חיים כיום כ-4,000 יהודים לעומת כ-30,000 יהודים שחיו בה לפני 20 שנה. למה הם מצפים? ממה חוששים? ומה מרגישים אלה שכבר 'עשו עלייה' משם?
כוח דלתא האמריקני 'שלף' במבצע נועז ומרהיב את נשיא ונצואלה ניקולס מדורו ורעייתו מאחוזתם המבוצרת, ובימים הקרובים השניים האלה יועמדו לדין בבית משפט אמריקני, שצפוי להיות הכי קשוח שיש.
עוד לפני המבצע הבלתי ייאמן הזה, בניצוחו של הנשיא טראמפ, גאתה המתיחות בין השלטון בוונצואלה בראשות ניקולס מדורו לבין ארה"ב ומדינות מערביות נוספות. טראמפ האשים את ונצואלה שהיא ספקית הסמים הגדולה ביותר בעולם. בשבועות האחרונים, צבא ארה"ב טיבע עשרות ספינות שנחשדו כנושאות עליהן סמים. אין ספק כי גם היותה של ונצואלה ספקית נפט, השנייה בגודלה בעולם, כאשר סין היא הקניינית הגדולה ממנה, היו לצנינים בעיני הנשיא האמריקני, שפעל כפי שככל הנראה רק הוא יכול לפעול. סנקציות כלכליות, איומים ולחץ מדיני מתמשך ממדינות מערביות בעולם, בתוספת משטר קשוח של שלטונות ונצואלה כלפיי אוכלוסייתה, משפיעים ישירות על חיי היומיום במדינה ומגבירים את תחושת חוסר הוודאות של אזרחיה. המשטר בקראקס מציג את המעורבות האמריקאית כהתערבות חיצונית בענייניה הפנימיים של המדינה, בעוד וושינגטון ממשיכה לטעון לפגיעה של ונצואלה בדמוקרטיה ולחוסר לגיטימיות של השלטון.
המצב הנוכחי אינו מנותק מן העבר. מאז עלייתו לשלטון של הוגו צ׳אבס בסוף שנות ה-90, החלה ונצואלה בתהליך של ריכוז סמכויות, פגיעה במוסדות הדמוקרטיים והלאמה נרחבת של הכלכלה. תחת מדורו התהליך החריף והוביל לקריסה כלכלית, מחסור חמור במזון ובתרופות ואינפלציה קיצונית. מיליוני אזרחים עזבו את המדינה בחיפוש אחר עתיד יציב יותר. אבל הרוב המוחלט, נשארו.
בתוך המציאות הזו חיה גם הקהילה היהודית, שבעבר נחשבה לאחת הקהילות המאורגנות והמבוססות בדרום אמריקה. לפני כ-20 שנה חיו בוונצואלה כ-30 אלף יהודים. כיום מספרם נאמד בכ-4,000 בלבד. במשך שנים חיו יהודי ונצואלה כחלק בלתי נפרד מהחברה הכללית, עם מוסדות חינוך, מרכז קהילתי גדול, פעילות ציונית וקשר הדוק עם ישראל. ניתוק היחסים עם ישראל והחרפת השיח האנטי ציוני מצד השלטון יצרו תחושת פגיעה וחשש מפני שעלול לקרות, גם בלא שתפרוץ אלימות עממית רחבה כלפי יהודים.
שוחחנו עם כמה יהודים שעלו מוונצואלה, ואף כאלה שיש להם עדיין משפחה קרובה שם. מחשש לביטחון בני משפחתם שם, הם ביקשו שלא להזדהות בשמם. פעלו בה בתי ספר, בתי כנסת ומרכז קהילתי גדול. תמיד היו פעילויות מגוונות מכל תחומי החיים היהודיים, מהעולם התורני ועד תחומי הפנאי. הילדים חיו את רוב היום סביב המרכז הקהילתי, שבו נמצא בית הספר, ואחרי תום יום הלימודים התקיימו חוגי ספורט, תרבות והעשרה.
לדבריו של אחד מהם, מצב המדינה הורגש בעיקר דרך בעיית הביטחון האישי. “העיר קראקס הייתה בתקופה שבה גרתי שם עיר מסוכנת, עם מעשי שוד מזוין וחטיפות כדבר נפוץ. במציאות בלט המרכז הקהילתי ששימש מרחב בטוח יחסית, והקהילה ניצלה אותו כדי לשהות יחד בביטחון”. ערבות הדדית, הוא מדגיש, הייתה ערך מרכזי, ורוב אנשי הקהילה היו מעורבים בפעילויות התנדבות ובסיוע לנזקקים.
“היחסים עם ישראל היו חמים מאוד”, הוא מוסיף. “כל עוד פעלה שגרירות ישראל במדינה, השגריר והצוות שלו היו אורחי כבוד בכל אירוע. הפעילות הציונית הייתה נוכחת מאוד”. לדבריו, בתקופת שלטונם של צ׳אבס ומדורו, ניתוק היחסים והטון האנטי ציוני של המשטר פגעו קשות במורל הקהילה. “כמו ברוב העולם היהודי, גם אצלנו האנטי ציונות נחוותה כאנטישמיות”.
בקהילה פעלו שתי מסגרות מרכזיות, אשכנזית וספרדית, ששיתפו פעולה בחינוך ובסיוע לנזקקים, אך ניהלו בנפרד את תחומי הדת, נישואין, קבורה, חברא קדישא וכשרות. בתי חב"ד היו חלק בלתי נפרד מהמרקם הקהילתי.
לדבריו, היהודים חיו כחלק מהחברה הכללית וזכו להערכה רבה. “בית הספר הקהילתי היה נחשב מאוד, ורבים המשיכו ללימודים אקדמיים והצליחו בתחומים כמו רפואה, הנדסה, תרבות וניהול”. תחושת האנטישמיות גברה בעיקר מצד השלטון, אך לא מצד האזרחים. תחושת ביטחון אישית כמעט שלא הייתה, ושוד וחטיפות היו חלק מהשגרה.
כמו כן תופעה התבוללות, בעיקר נישואין מעורבים, היכתה כבר אז בקהילה היהודית. “זה נושא מורכב מאוד”, הוא אומר, “ולדעתי, אחד האתגרים הגדולים של הקהילה, ואולי של יהדות התפוצות בכלל”.
כמי שחי שם הרבה שנים, עלה ארצה זה מכבר, אך מעודכן בנעשה – מה להערכתך צפוי בעקבות הפעולה האמריקנית בה נחטף הנשיא המקומי?
“אנחנו שמחים על כל התפתחות חיובית המתרחשת בוונצואלה. אנחנו רואים במה שמתחולל כעת צעד מעודד בכיוון הנכון, ומקווים ומתפללים להמשך תהליך של שינוי אמיתי לטובה. חידוש יחסים תקינים בין המדינות עשוי לתרום גם לחיזוקה ולהתפתחותה של הקהילה היהודית. השלטון מנסה להבחין בין אנטי ציונות לבין אנטישמיות, ומצהיר על מחויבות לשמירה על ביטחונה של הקהילה. אך הקשר העמוק בין יהדות העולם, מדינת ישראל והזהות היהודית אינו תמיד מובן במלואו”.
"השלטון מנסה להבחין בין אנטי ציונות לבין אנטישמיות, ומצהיר על מחויבות לשמירה על ביטחונה של הקהילה. אך הקשר העמוק בין יהדות העולם, מדינת ישראל והזהות היהודית אינו תמיד מובן במלואו"
כל החמרה מורגשת מייד
קולה של מרואיינת אחרת, החיה כיום בוונצואלה, מתאר את ההווה. “לא צריך לעקוב אחרי כל כותרת כדי להרגיש את המתח עם אמריקה”, היא טוענת. “כשיש לחץ אמריקאי, סנקציות או דיבורים על שינוי שלטוני, החיים כאן משתנים מייד. יש יותר שקט ברחובות, יותר שמועות ויותר חוסר ודאות”.
לדבריה, כל החמרה ביחסים מורגשת מייד בשגרה. “חנויות נסגרות מוקדם, אנשים מעדיפים להישאר בבית, והורים מתלבטים אם לשלוח ילדים לבית הספר. יש תחושה שכולם מחכים שמשהו יקרה, אבל אף אחד לא יודע מתי ואיך”.
“הדיבורים על הפיכה לא נחווים כאן כאירוע חד-פעמי”, היא מוסיפה. “אין רגע דרמטי אחד שבו הכל מתהפך ונגמר. יש מתח מתמשך. יום אחד שקט, למחרת שמועות, ואז שוב שקט מתוח. זה שוחק, בעיקר נפשית”.
כיהודייה, היא אומרת, המצב מורגש גם בזהות. “השלטון מדבר נגד ציונות ומנסה להציג זאת כעמדה פוליטית בלבד, אבל בשביל הקהילה היהודית זה לא מנותק. כשיש מתקפות מילוליות על ישראל מצד ההנהגה, זה מחלחל ויוצר תחושה שהזהות היהודית ציונית היא משהו שעדיף להצניע”.
היא מדגישה שהפחד אינו מהשכנים. “אין כאן אלימות עממית כלפי יהודים. הבעיה היא האווירה שמגיעה מלמעלה, השיח, הטון וחוסר היציבות. זה גורם לאנשים להיות זהירים כל הזמן, גם בדברים היומיומיים ביותר”.
המציאות הזו השפיעה גם על המשפחה שלה. ילדיה כבר אינם חיים בוונצואלה. “הילדים שלי לא עזבו מתוך פחד רגעי, אלא מתוך רצון לחיים נורמליים. הם רצו ללמוד, לעבוד ולבנות עתיד בלי שכל כמה חודשים המציאות סביבם מתערערת. כואב לי שהם רחוקים, אבל אני יודעת שהם במקום שנותן להם יציבות ושקט נפשי, וזה הדבר הכי חשוב לי כאמא”.
ולמרות הכל, היא עצמה נשארת בוונצואלה. “זה הבית שלי. כאן נולדתי, כאן חייתי כל החיים, ויש לי כאן קהילה, גם אם היא קטנה ושקטה יותר מבעבר. כל עוד אפשר לחיות כאן חיים יהודיים ולשמור על שגרה, אני נשארת. אבל אף אחד כאן לא מתכנן רחוק. למדנו לא לבנות על יציבות”.
על העתיד היא מדברת בזהירות. “אני שמחה על כל סימן קטן של שינוי לטובה, ומקווה שיחסים אחרים עם אמריקה יוכלו להביא הקלה. עד אז אנחנו חיים יומיום, עם הרבה תפילה ועם מעט ודאות”.
"אין כאן אלימות עממית כלפי יהודים. הבעיה היא האווירה שמגיעה מלמעלה, השיח, הטון וחוסר היציבות. זה גורם לאנשים להיות זהירים כל הזמן, גם בדברים היומיומיים ביותר"
***
שני הקולות, של מי שעזב ושל מי שנשאר, משתלבים לתמונה אחת של קהילה יהודית שחיה שנים בתחושת שייכות, אך נשחקה בהדרגה מול שלטון ריכוזי, וחוסר ביטחון מתמשך. היהודים שעזבו את וונצואלה עשו כן לא בהחלטה של רגע, אלא בתהליך איטי וכואב של פרידה ממדינה שהייתה עבורם בית. בתוך הסערה הפוליטית שממשיכה לטלטל את המדינה, סיפורם של יהודי ונצואלה מזכיר שמאחורי הכותרות הגדולות נמצאים בני אדם, קהילות וחיים שלמים.
