שאלה חשובה

מה את הכי אוהבת לעשות עם ילדייך? שאלה אותי חברה לפני מספר שנים. מודה שמעולם לפני כן לא חשבתי על הסוגיה. מה זאת אומרת מה אני הכי אוהבת לעשות עם הילדים? מה אמא עושה עם הילדים שלה? באותו רגע לא ממש עניתי לה, כנראה שמלמלתי משהו על לצחוק איתם או לספר להם סיפור. אבל השאלה המשיכה ללוות אותי.

מה באמת אני אוהבת לעשות עם ילדיי? אני מתעכבת על זה, משום שנראה לי שהשאלה החשובה הזאת היא מפתח להבנת היחסים העמוקים ביותר עם האנשים שאותם אנחנו אמנם אוהבים, אבל לא תמיד מצליחים להביע זאת כפי שאנחנו באמת רוצים.

שנים אחרי אותה שיחה, נפגשנו שוב החברה ואני. בינתיים רוב ילדינו בגרו, נישאו, הפכו להורים בעצמם. היא לא זכרה ששאלה. עכשיו יש לי תשובה, אמרתי לה בכל זאת. לאורך שנות ההורות האינטנסיביות ביותר, אלה של הטיפול היומיומי, יש מי שיאמר סיזיפי, השנים בהן שלומם היה במידה רבה תלוי בי, לא היו לי הפנאי והפניות לעצור לרגע, להתבונן בהם, ליהנות מהם, לשאול את עצמי מה אני אוהבת לעשות איתם, מה אני אוהבת בהם.

היה הרבה מן הפונקציונליות – להאכיל, לרחוץ, להסיע, לנדנד שיכינו שיעורי בית, להתייאש מכך, להגיע לשיחות נזיפה בבית הספר, לקחת אותם לקנות בגדים ונעליים. כמובן שלטוב ולמוטב היו גם הרבה חוויות – טיולים, סרטים, סיורים במוזיאונים, ללמד אותם לקשור שרוכים או לקרוא שעון, לרדת אתם לוואדי ולחפש צבאים, שועלים וחוגלות, לרוץ לטר"מ אחרי שנפלו מאופניים, לארגן מסיבות יום הולדת, לספר סיפורים.

אבל ההנאה הגדולה באמת מן ההורות שלי הגיעה דווקא כשכבר לא נדרשתי לכל אלה, כשהמרחק מהם מאפשר לי לראות אותם במלוא הדרם, את התמונה השלמה. השנים המוקדמות שלי בהורות היו כרוכות באי ודאות כרונית, בלחץ לחנך, בעריצות ה"מה יגידו".

השבוע נסענו לבקר אצל אחת מבנותינו. הבחירות שלה, שונות ככל שהן ממה שהתכוונו לכתחילה, מאפיינות את סגנון החיים שלה ותו לא. היא עדיין הילדה שלנו (איך שאני אוהבת לאתגר את ילדיה הקטנים באמירה הזאת – אמא שלכם היא הילדה שלי). במחשבה נוספת על אותה שאלה מכוננת, כל שנותר לי לענות הוא שהדבר שאני הכי אוהבת לעשות עם הילדים שלי הוא להיות איתם.