עו"ד פרופ' אבי וינרוטיצחק ורבקה לא נפקדו בילדים. במצוקתם התפללו בצוותא ונאמר (בראשית כ"ה, כ"א): "וַיֶּעְתַּר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, וַיֵּעָתֶר לו ה'". רש"י מבאר "לנוכח אשתו" – "זה עומד בזווית זו ומתפלל, וזו עומדת בזווית זו ומתפללת". למה חשוב לדעת איפה הם עמדו בעת שהתפללו?
בפסוק לא נאמר "ויעתר להם ה'" אלא "ויעתר לו ה'". מבאר רש"י "לו – ולא לה", כי ה' לא נעתר לתפילת רבקה אלא לתפילת יצחק. מה הנפקות בכך, שעה ששניהם התפללו על אותו הדבר וחפצו באותה תוצאה?
רבי לוי יצחק מברדיטשב מבאר כי המונח "לנוכח אשתו" אינו מבטא מיקום בחדר התפילה, אלא שבקשת יצחק הייתה "בזכות אשתו". יצחק חשב בליבו שאין לו די זכויות, ועל כן התפלל בזכות רבקה. אבל משעשה כן יצחק, הרי שנאמר "ויעתר לו" וה' נעתר ליצחק בזכותו שלו, בהיותו צדיק בן צדיק, שלא חשב שהוא צדיק!
כך מצינו במסכת ברכות (דף י' עמ' ב') "כל התולה בזכות עצמו – תולים לו בזכות אחרים, וכל התולה בזכות אחרים – תולים לו בזכות עצמו". משה אמר: "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך". על כן, נענה בזכות עצמו שנאמר (תהילים ק"ו, כ"ג) "לולי משה בחירו עמד בפרץ".
תפילה חייבת, אפוא, לנבוע מתוך תחושה של התבטלות עצמית לפני מעשה התפילה. תחושת
התבטלות זאת נמשכת גם לאחר התפילה. אל לאדם לפתח תחושה של "מגיע לי" – גם לא בזכות התפילה. במסכת ברכות (דף נ"ה עמ' א') נאמר "כל המאריך בתפלתו ומעיין בה – סוף בא לידי כאב לב". מבאר רש"י: "אומר בליבו שתיעשה בקשתו לפי שהתפלל בכוונה". האדם נותן דין וחשבון לאלוקיו. אך לא להיפך. ה' לא חייב לאדם דבר, ומהותה של תפילה היא – לבקש רחמים, כלומר לחוש "לא מגיע לי".
הגמרא במסכת ברכות שם מציינת כי שלושה דברים מורים שהאדם סומך על זכויותיו שלו, ולכן מזכירים עונותיו של אדם, ואלו הן: קיר נטוי ועיון תפלה, ומוֹסר דין על חברו לשמים". העובר תחת לקיר נטוי סמוך ובטוח שה' יעשה לו נס; המוסר דין על חברו מבקש שה' ישפוט מכיוון שהוא בוטח בזכויותיו; והמעיין בתפילתו – סבור שה' חייב להיענות לתפילתו שנישאה בכוונה רבה. דברים אלו "מזכירים עונותיו של אדם". מבאר רש"י: "שעל ידם מפשפשים למעלה במעשיו, לומר כי בוטח זה בזכיותיו, נראה מה הם…".
הבסיס לתפילה הוא ענווה, שנאמר (תהילים ק"ל, א') "ממעמקים קראתיך ה'". "תפילה לעני כי יעטוף" היא הגבוהה שבתפילות ופותחת את כל השערים. תפילה זו מכונה "תפילת רש". בפיוטי הסליחות אומרים אנו: "כדלים וכרשים דפקנו דלתיך". הרב נפתלי טרוֹפּ (ראש ישיבת ראדין שמונה ע"י ה"חפץ חיים") עמד על הבחנה בין עני שהוא דל, לבין עני שהגיע למצב של רש.
הדל הוא מי שהונו מדולדל, אך יש לו עוד משהו בבית. דל המתדפק על דלתו של אדם ואינו נענה – חוזר לביתו. אבל לרש – אין כלום! הוא מרושש. רש לא עוזב את הדלת שעליה דפק. אם פנייתו לא נענית, הוא שב ומפציר עד אשר הדלת תיפתח – כי אין לו ברירה.
במסכת ראש השנה (דף ט"ז, עמ' ב') נאמר: "כל שנה שֶׁרָשָׁה בתחילתה מתעשרת בסופה". תפילה של רש – נענית. חוזקה של תפילה זו נעוצה בתחושת האפסות של האדם.
שיאה של תפילת "אבינו מלכנו" נחתמת באמירה: "חננו ועננו כי אין בנו מעשים. עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו". הכיצד ייתכן לומר חננו ועננו בזכות זה שאין בנו מעשים? האין זאת קטגוריה? התשובה היא: לא. זו סנגוריה! אדרבה, מי שחש שהוא רש, שאין לו זכות עצמית כלל – נגאל ונושע!
