הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)כל כך היה פשוט יותר, אם כל גיבורי המקרא היו דוברים אמת בלבד, אם המציאות הייתה טהורה וזכה מדברי שקר ומאמירות שמעוותות את פני המציאות, ללא גניבת דעת, ללא "מרמה", ובשמירה קפדנית על אחד היסודות שעליהם עומד העולם: "רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד – עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם" (אבות פ"א מי"ח).
אלא שלא כך הם פני הדברים. כבר מעצם העובדה שהעולם עומד יותר מעל עמוד אחד, אנו למדים שתתרחשנה סתירות בין המרכיבים השונים. במקום בו תהיה נאמנות לאמת בלבד, באופן לא מוגבל ולא מעוצב – לא יימצא שלום, כי אם מלחמה בלתי מתפשרת של כל אחד על האמת כפי שהוא מבין אותה, שחלקה גם יתרחש ללא התחשבות בפגיעה ובעלבון שהיא עלולה להביא.
די לנו אם נזכיר את הסוגיה המפורסמת ואת עמדות בית שמאי ובית הלל: "תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים: 'כלה כמות שהיא', ובית הלל אומרים: 'כלה נאה וחסודה'. אמרו להן ב"ש לב"ה: הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרי' לה, כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה: מדבר שקר תרחק! אמרו להם ב"ה לב"ש: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו, מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות" (כתובות טז ע"ב). מדברי חכמים עולה שנימוקי בית הלל אינם מבוססים על כך שזו האמת, אלא על החובה הגדולה שתהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות.
hoang nguyen
לא זו בלבד, אלא שפעמים מספר ציינו חכמינו שאף הקב"ה לא הופיע במידת האמת בכמה מקומות במקרא, כגון: "א"ר אילעא משום רבי אלעזר בר' שמעון: מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום, שנאמר 'אביך צוה וגו' כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו"; ר' נתן אומר: מצוה שנאמר 'ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני'. דבי רבי ישמעאל תנא: גדול השלום שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו, דמעיקרא כתיב ואדוני זקן ולבסוף כתיב ואני זקנתי" (יבמות סה ע"ב). ובמקומות נוספים.
הדבר נכון גם לכיוון ההפוך. בחירה מתמדת בשלום משמעה לעיתים קרובות ויתור על מידת האמת, הכחשת המציאות והסתרת העובדות, ויצירת אווירה של חיים בשקר מזויף, ברפיסות רוחנית ובהתפוררות ערכית. חז"ל ביקרו, לדוגמה, את דוד המלך ע"ה, שברח מהתייצבות לצד האמת, ואמר "…אָמַרְתִּי אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה" (שמו"ב יט, ל), באומרם: "…בשעה שאמר דוד למפיבשת 'אתה וציבא תחלקו את השדה' – יצתה בת קול ואמרה לו 'רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה'" (שבת נו ע"ב). הבריחה לפתרון הנוח של אי-הכרעה וחלוקה במקום בו היא שקרית – היא בעלת נזק עצום.
מה אנו למדים מכך? אנו למדים שגם סוגיית האמת והשלום הם חלק בלתי נפרד מדילמות המצוות והערכים, כשהם מתנגשים זה בזה. למעשה, מעצם הגדרתה, דילמה אתית מפגישה ערכים אתיים ומצוותיים שונים, הסותרים את זה, ובבסיס הדברים אנו מחויבים לצדדים שונים.
התנועה הראשונה היא כמובן לפעול כדי שהם לא יסתרו, לאחד אותם, ולהיום גם איש של אמת וגם איש של שלום, בלי לוותר על אף אחד מהם. אולם, לא נוכל להימנע ממצבים של סתירה. אז צריך להכריע "מי בראש", ומהי ברירת המחדל, ומתי ישנן מספיק ראיות להוציא מברירת המחדל כדי לשנות את ההתנהגות.
עיקר מאמצנו צריכים להיות מכוונים לכך שלא נזדקק להגיע לכך. שנבנה את עצמנו, את יחסינו עם הסביבה, את עמדותינו הרוחניות ואת הצבעתנו הפוליטית במקום בו יש גם אמת וגם שלום. אולם, כשאין דרך אחרת אנו למדים מבית הלל ומדברי המשנה: "..לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר 'ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם'".
