אלינור רחימי (יוצרת וכותבת תוכן, מעצבת גרפית er1313@gmail.com)אני רוצה להקדיש את הטור שלי היום להורים. הורים שיש להם בת מדהימה שעדיין לא פגשה את החצי שלה, שבשבילה יהלום זה רק עוד יחידה של חתיכים בצבא. כזו שיכולה לקבל תואר דוקטור של כבוד בסוציולוגיה, אנתרופולוגיה, קרימינולוגיה ועבודה סוציאלית אחרי מה שהיא פגשה בחייה. נו, רווקה.
כן, דווקא אתם. אלה שיושבים בסלון, מנסים לנחש בעיניים מודאגות אם משהו התקדם, אם היה דייט מוצלח, ואם יש מישהו חדש באופק. אני רוצה הפעם לדבר עליכם, כי בתוך כל השיח על רווקות, יש צד אחד שנשאר בשקט – הצד שלכם. הצד שמחכה, שמתפלל, שמחזיק אצבעות, שמנסה לא להלחיץ… ומדי פעם כן מלחיץ, בלי כוונה.
אנחנו יודעות. אנחנו מרגישות את הדאגה שלכם, את התקווה שלכם, את הברכה בלב שאתם לוחשים בתפילות. אנחנו יודעות שאתם רוצים רק טוב. לא "להתערב", לא לפגוע. אבל לפעמים, מהמקום הכי נקי של אהבה, מתגנבת שאלה קטנה שמכאיבה הרבה יותר ממה שהיא נשמעת.
בכל פעם ששאלה כזו נזרקת לאוויר, אנחנו עושות בפנים חשבון נפש של 27 עמודים. לא כי אתם אשמים, אלא כי זה נושא שכבר רגיש ממילא. הלב שלנו עובד בזה שעות נוספות. אבל הנה החדשות הטובות: אתם יכולים להפוך את הבית למקום הכי מרגיע במסע הזה. איך?
פשוט להיות שם: בלי שאלות. בלי הצעות. רק נוכחות. כן, גם שתיקה היא לפעמים מתנה.
לסמוך עלינו באמת: אנחנו לא “תקועות”, אנחנו לא “בררניות”, אנחנו לא “לא מנסות מספיק”. אנחנו פשוט בדרך, ואנחנו רוצות שתאמינו שאנחנו יודעות ללכת אותה.
לזכור שהערך שלנו לא תלוי בסטטוס: כשאתם מזכירים לנו שאנחנו שלמות גם עכשיו, כבר היום – זה כמו משחה על פצע שלא תמיד רואים.
לשאול שאלות של הלב, לא של הדוח השנתי: במקום “היה דייט?” אפשר “איך את מרגישה השבוע?”, במקום “מה עם חתונה?” אפשר “מה ישמח אותך עכשיו?”
להמשיך להיות שגרירי חסד: כן, גם אם תביאו שם של מישהו זה בסדר. רק תעשו את זה בעדינות, בלי לחץ, בלי “השבועיים הבאים קריטיים”. בסוף, אנחנו רוצות את אותו דבר שאתם רוצים: אהבה אמיתית, יציבה, נכונה. רק שלכל אחת יש קצב משלה, מסע משלה, ולפעמים גם פרקים שעדיין לא נכתבו.
והדבר הכי מנחם: תמשיכו לחבק. אנחנו מרגישות את זה, גם כשאנחנו אומרות "די כבר עם השאלות".
