יואב שורק (ד"ר, יו"ר 'תורה ישראלית – לכתחילה')בשבוע שעבר דיברנו על קריאת שמע, והבהרנו שזו מחויבות של שינון יומיומי, שאמורה להיעשות אגב הפעילות היומיומית הבסיסית של השכמה מחד ושכיבה לישון מאידך. כיום אנו פוגשים את קריאת שמע 'עטופה' בברכות, עטופה בטלית ומשובצת בסדר תפילה ארוך, ובשל כך אנו נוטים לשכוח את אופייה המקורי – כטקסט קצר, שניתן לאמירה ללא הכנות, מעין הצהרה על מחויבות או תזכורת לקיומם של התורה והמצוות.
הרכיב השני של מערכת התפילה, שאליו נקדיש את רוב דיוננו, הוא זה שמכונה 'תפילה' מלכתחילה: תפילת העמידה. בניגוד לקריאת שמע, כאן מדובר במערכת של ברכות הנאמרת בלשון נוכח, כפנייה שלנו אל הבורא; והלכותיה של התפילה בנויות כולן סביב ראייתה כעמידה של אדם לפני בוראו.
לפני שנרד ליסודות ההלכתיים – כלומר לתקנת התפילה, לתולדותיה ולחיובה – חשוב שנלבן שני יסודות רעיוניים: ראשית, עצם העיקרון של תפילה, של פניית האדם אל בוראו; ושנית, התפילה כ'עבודה' וכשגרה קבועה.
התפילה קשורה ביסודות הבסיסיים ביותר של היחסים בין האדם לבורא, ועל כן אך טבעי לשוב אל פרשת בראשית כדי לבחון אותה. כאן ניתן להיעזר במודל הנפלא ששרטט הרב יוסף דב סולובייצ'יק, המחלק את סיפורי בריאת האדם לזה של "איש ההדר" (סיפור הבריאה הראשון, של בראשית א) ולזה של "איש האמונה" (סיפור הבריאה השני, של בראשית ב).
מצד אחד, האדם נברא בצלם א-לוהים על מנת שייקח אחריות, ישלוט בעולם, ינהל ויתקן אותו. באופן אידיאלי, וכל עוד אינו נתקל במחסומים בלתי עבירים, הוא אמור לנהל את המשימה הזו כיצור עצמאי. וכמו שאנו מצפים מעובד טוב, או מהבן ששלחנו אל העולם, המבחן הוא מבחן התוצאה – ואת הדין וחשבון מגישים בסוף. אין צורך לנהל דיאלוג שוטף עם זה שנתן בידיך את האחריות. זה אפילו קצת לא ראוי: כמו ילד שמתכתב עם הוריו בכל שלב במשימה שאליה יצא, הדיאלוג הזה מבטא מידה של התחמקות מאותה אחריות.
המודל הזה מתאים לתיאור של 'איש ההדר'. א-לוהים בורא את האדם בצלמו, מטיל עליו אחריות וסמכות (באופן של ברכה וציווי, בלי לחכות לתגובה שלו), ורגע אחר כך מכריז 'ויכולו', ושובת מכל מלאכתו. א-לוהים כביכול סיים את החלק שלו, והאדם נדרש להתמודד עם המשימה בלי תמיכה מפורשת ובלי דיאלוג.
abhishek-babaria–unsplash
הרב סולובייצ'יק מציג את הדמות של 'איש ההדר' כבסיס של התפיסה המערבית המודרנית, זו המבקשת שליטה בטבע, זו המעריצה את ההישג האנושי, את היצירתיות ואת היעילות. אבל, כמובן, זה לא נולד במערב המודרני: זה הרי פרק א' של בראשית, ההתחלה של ההתחלה של ספר הספרים שלנו, של תורת משה! היסוד ההומניסטי העמוק, שבמרכזו ההבנה שהאחריות המוסרית מוטלת על האדם – היא-היא הרי הבשורה העיקרית של אמונת ישראל, וסוד מלחמתה החריפה באלילות.
אז למי שייך 'פרק א' של בראשית? למי שייך 'איש ההדר'? לישראל או למערב?
התשובה היא – בוודאי שהפרק 'שייך' בראש ובראשונה לישראל, אבל הוא אכן מתאר היטב את הסנטימנט ההומניסטי, שאנו מכנים כיום 'חילוני': גישה לפיה תפקיד האדם נמצא ביחסים בינו ובין העולם, תפקיד שבו הוא בעמדת הובלה, במקום גישה שנכנה אותה 'דתית', שבה תפקיד האדם מרוכז ביחסים בינו לבין בוראו, תפקיד שבו הוא בעמדה מורכבת יותר (שיש בה אלמנט של הובלה, כבעל הבחירה, אך כמובן גם אלמנט חזק של כניעה).
כשהרב סולובייצ'יק מייחס את 'איש ההדר' המקורי (שלנו!) לתרבות המערבית ואת 'איש האמונה' ליהדות, הוא אינו מתכוון באמת להבחין כאן בין ישראל לעמים, שכן הוא אינו עומד כיהודי מול האחר. הוא עומד כמנהיג דתי בעולם חילוני (הימים הם ימי הפריחה של הקידמה המדעית, שלוותה באופטימיות גדולה של אי-היזקקות לאמונה) ומבחין בין הממד ה'חילוני' של האדם ובין הממד ה'דתי'; בין ממד הפעולה בעולם לבין ממד הברית בין א-לוהים ואדם – והוא עצמו מציב את עצמו בודד בפינתו המהורהרת, הצנועה, הקיומית של 'איש האמונה', זה שמהדהד את הסיפור של פרק ב': של אדם המקיים שעולמו סובב סביב יחסו עם הא-ל, ומכיר היטב בהזדקקות שלו לתמיכה.
שיבתנו לארץ ישראל היא גם שיבה שלנו לממדים ה'חילוניים' של היהדות, ל'איש ההדר' שבתוכנו. האם בעולמו יש צורך בתפילה? האם יש הצדקה לתפילה? האם ניתן להבחין בין טיפוסי פרק א, שהתפילה רחוקה מהם, ובין טיפוסי פרק ב, שהתפילה היא עבורם הכרח קיומי?
על כך ננסה להשיב בשבוע הבא.
