גאווה, גאווה, גאווה

אחת השיחות שנשמעו שוב ושוב בשבוע החולף במרחבי המרשתת, היא שיחה שקיים הרב אהרן לייב שטינמן, עם אחד השואלים דבר עצה מפיו באשר להכנסת ילד שמגיע ממשפחה "לא כל כך חרדית" (לדברי השואל) למוסד תורני מכובד.
הרב שטינמן ביטל במחי יד את טענת השואל, תמה בקול על רוח הקודש וה"דתומטר" שניתנו כביכול לשואל שהתיימר למדוד בדיוק את יראת השמים של כל ילד, וחתם בגערה קשה ומשולשת: "גאווה, גאווה, גאווה". ההתיימרות לקבוע שילד פלוני הוא 'טוב וירא שמים', ואילו משנהו אינו כזה, היא גאווה נטו.
מוקש זה מונח לפתחו של כל אחד. אך בעיקר מונח הוא לאנשים שעטו על שכמם את עטרת ואדרת השררה. אחד הכשלים הרובצים לפתחו של כל מדינאי או פוליטיקאי הוא הנפילה לפח היקוש של ה"היבריס", גאווה ויהירות חסרות גבולות. תסמונת ה"עבד כי ימלוך" משתלטת עליו.
הם מתנהגים כאילו היו באמת "יחידי סגולה" בעלי "דם כחול", הראויים ליחס מיוחד, ולא משרתי ציבור ושלוחי ציבור, שעליהם כבר אמרו חכמים הראשונים– "כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם".
ביטוי לחשש זה ניתן גם בסיפור חייו של יוסף, הרצוף תהפוכות, למן היותו "בן יקיר" ליעקב אבינו, דרך שנאת אחיו שהובילה למכירתו מצרימה, פועלו כעבד בבית פוטיפר, השלכתו לבית האסורים, ועד היותו משנה למלך "המושל בכל ארץ מצרים".
גם לאחר שעלה לגדולה, יוסף אינו ממהר ליצור קשר עם אביו. הוא מתנכר אל אֶחָיו ונמנע מלגלות להם לאלתר את זהותו. נושא אישה מצרייה, אסנת בת פוטיפרע כומר לעבודה זרה, וקורא לבניו בשמות המרמזים לכאורה על רצונו להתנתק לחלוטין מעברו ("כי נשני א-להים את כל עמלי ואת כל בית אבי").
מעבד בזוי, מושא להטרדה מינית מצד אשת אדוניו, המושלך בביזיון לבית הסוהר, היה יוסף למושל רב עוצמה ושררה, המתנכר אל אחיו, ומשעבד את המצרים ואדמתם כולה לו ולפרעה.
תופעה זו, של המשועבד שהיה למשעבד, ידועה היטב בתולדות ימי עולם. חלק מהפרשנים רואים בה את הסיבה לחזרתה החוזרת ונשנית של תורת ישראל על פרשת עבדות מצרים. "וזכרת כי עבד היית במצרים", "אנכי ה' א-לוהיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". "זכר ליציאת מצרים", שמהווה בסיס וטעם להמון מצוות, ותכליתו תזכורת תמיד לעבד של אתמול לבל יהפוך למשעבד של היום.
דימויו העצמי של יוסף, נע בין שלושה מוקדים: "וישימני לאב לפרעה, ולאדון בכל ביתו, ומושל בכל ארץ מצרים" (מה, ח). המונח "אב" מרמז על קשר אישי, אינטימי. מעין יועץ סתרים, חבר טוב ומיטיב (כמו שפירש רש"י על אתר: "לחבר ולפטרון").
לעומת זאת, המונח "אדון" מבטא שליטה ומרות על הכפופים לו. מרות זו מקבלת ביטוי חריף בסוף הפרשה, כאשר יוסף מַלְאִים את כל אדמת מצרים, מעביר את העם מקצה לקצה, וכל המצרים הופכים להיות משועבדים לפרעה. המונח השלישי, "ומושל בכל ארץ מצרים", נראה על פניו ניטראלי יותר, ומבטא את כוח הממשלה המנהלי שביד יוסף. בידו הסמכויות, והוא מופקד על ענייני המדינה.
אכן, כאשר יוסף מבקש להודיע ליעקב אבינו על הקורה אותו, הוא משתמש רק במונח השני: "שמני א-להים לאדון לכל מצרים". יוסף, העבד של יום אתמול, הופך להיות "אדון לכל מצרים", ומתהדר: "הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם לפרעה, הא לכם זרע וזרעתם את האדמה".
הנצי"ב מוולוז'ין, שחווה את משטר הדיכוי של הצאר ברוסיה, נותן בפירושיו מקום מיוחד לערכי החירות. אשר על כן, בבואו לפרש פרשה זו, דקדק בה, ונמנע מלפרש את הדברים כפשוטם. כך, למשל, הוא מפרש שהמונח "וישימני… לאדון לכל ביתו", אין פירושו "כמו אדון על עבדיו, אלא כמו המכונה בכבוד בשם אדון", תואר כבוד בלבד.
בשונה מהרושם הראשוני ממקרא הפרשה, מצמצם הנצי"ב גם את שעבודם של הכפופים לפרעה עד למינימום. מתוך דקדוק בלשון הכתוב הוא מגיע למסקנה שרק האדמות שועבדו, אך לא גופם של המצרים.
על מנת למתק מעט את טעמו של כתוב, מדגיש הנצי"ב שלא לחינם נקט הכתוב בלשון "הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם", ולא נאמר "הן קניתי אתכם ואת אדמתכם היום", וטעמו: האדמה קנה לחלוטין, אבל אותם בעצמם לא קנה באמת". לאמור: גם קניין זה של האדמה, הפוגע קשות בחירותו של אדם, נעשה רק ל"תכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש", כהוראת שעה בלבד ולא לצמיתות, בהיקף מצומצם, באנו חושך לגרש. (ויגש תשע"ח)