ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)פרשת ויצא פותחת ברגע אנושי עמוק ומציבה את יעקב ברגע מכונן של חייו: לילה אחד, בדרכו מבית אביו אל הלא-נודע, הוא נשכב לישון על אם הדרך, חלום הסולם מתגלה אליו, והוא מתעורר לאמירה המטלטלת: "אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי". במילים אלו נחשף מתח עתיק בין מה שאדם חושב שהוא רואה ובין מה שנמצא באמת. בין מה שאומה מאמינה על עצמה ובין מציאות עומקה. בין אשליה לבין זהות. הפרשה מלמדת שיעקב איננו רק בורח מעשיו, אלא יוצא למסע הבשלה. מסע של התבוננות, של בירור ערכים, של בניית בית ומשפחה. והיא מזמינה אותנו לקרוא את מציאות ימינו דרך אותה עדשה של בירור, של חשבון נפש, ושל שיבה אל עומק הזהות שלנו כעם.
דומה כי אין דורנו רחוק מהרגע שבו יעקב יצא אל הדרך. גם אנחנו מביטים היום בעולם מערבי הניצב על סף בקיע עמוק. יחסה של אירופה לישראל בחודשים האחרונים חושף תרבות שאיבדה את מצפן הזהות שלה. התפרצות אנטישמיות חסרת תקדים מאז 1945, חוסר אמפתיה לקורבנות ישראלים, ודה-לגיטימציה של שורדי שואה, כל אלו אינם רק ביטויי שנאה, אלא שיקוף של תרבות שאיבדה את היכולת להגן על עצמה ועל ערכיה.
יעקב יוצא מפרשת ויצא עם תובנה: בלי עוגן של אמונה, זהות, משפחה וייעוד – האדם מתפורר. האם זה גם שיעורה של אירופה? האם גם היא ניצבת בצומת של "חזרה נחושה לזהות או אובדן חסר תקנה"? אולי. אך בפרשה אנחנו לומדים שיעקב ניצל בזכות האחיזה באמת ולא בצללים. הדינמיקה הקשה שאנו חווים בישראל – הפילוג, המריבות, איבוד היכולת להקשיב, נוגעת בלב הפרשה. יעקב, שעזב את ביתו בגלל מחלוקת פנימית, נאלץ להתמודד עם אויבים מבחוץ, אך הכאב החזק ביותר מגיע מבית. גם אצלנו, בטרם הסתיימה המלחמה באויבינו, התחדשה המלחמה באחינו. חמאס עדיין בעזה, חיזבאללה בלבנון, איראן מתעצמת, אך דווקא כעת יצר המריבה הפנימית מתעורר מחדש.
יעקב מלמד אותנו שהיציאה לגלות לא מתחילה מחיצים מבחוץ, אלא מסדקים מבפנים. וכשאנחנו שבים לדפוסים שלפני 7 באוקטובר, אנחנו למעשה מתעלמים מסולם הערכים שמחבר אותנו לשמים ולארץ גם יחד. בפרשה מתואר כיצד יעקב נושא על גבו אחריות – על משפחתו, על רכושו, על עדריו, גם כאשר התנאים נגדו. אחריות היא יסוד חיים. בהקבלה לימינו, חשוב לומר: מאסר עריקים חרדים, למשל, הוא טעות מוסרית ואסטרטגית. האחריות של המדינה היא ליצור תמריצים ותפקידים מותאמים לכל מגזר, ולא לכלוא. כשחיילי הנח"ל בונים את הדרום, גם חרדים יכולים לתרום בדרכם, מתוך אחריות, לא מאיום. המכנה המשותף בין כלל השבטים חייב להיות גדול מהשוני ביניהם. זהו שיעור שיעקב למד כאשר נאלץ להקים בית אחד של שנים-עשר בנים, אישיות אישיות, שסופה להיות עם שלם.
ג'ורג' ברקלי, הפילוסוף האירי, שאל: "אם עץ נופל ביער ואין מי שישמע, האם השמיע קול"? האידיאליזם הסובייקטיבי מבקש לטעון שהמציאות קיימת רק כשמישהו רואה אותה. התפיסה הזו חדרה עמוק לשיח המערבי: אמת היא מה שמצטלם טוב, מה שמקבל לייקים, מה שמופץ ברשת. אך פרשת ויצא מכריזה את ההפך: גם אם אינך רואה, המציאות עומדת איתנה. יעקב אינו יודע שהמקום קדוש, אבל המקום קדוש גם בלעדיו. ה' ניצב עליו גם אם לא ידע.
האמת איננה תלוית תפיסה, ועם שמוותר על האמת, מאבד את דרכו. זו גם סיבת העומק לכך שהמאבק על התודעה העולמית קשה כל-כך: מי שמחזיק באידיאולוגיה שאין בה אמת אלא רק פרשנות, מנצח במגרש של רעש, לא של עומק. יעקב נדרש לחשבון נפש: עם לבן, עם בניו, עם עצמו. זהו גם חשבון נפש שנדרש מאיתנו: "נחפשה דרכינו ונחקורה". מה קרה ב־7 באוקטובר? היכן טעינו? מה הניתוק שהוביל לכישלון כה עמוק? התבוננות איננה אשמה, היא תנאי לצמיחה. זהו בדיוק מה שלבן לא מסוגל לעשות ולכן דינו להיעלם, ויעקב – להקים את עם ישראל.
