אחד היוצא מתוכו

במידה רבה בכל אחד בקרבנו שוהה מעין "תאום". עובדה היא שאת ההתנהגות שלנו אנו בוחנים פעמים רבות גם כמי שמבצע אותה וגם כמי שבוחן אותה לשבח או לגנאי. החלטות לא מעטות שלנו מתקבלות בקרבנו בתוצאות "הצבעה" דחוקות, ותוך התלבטות רבה. אנו חשים לא פעם רגשות מורכבים כלפי אנשים שונים וגם כלפי נושאים מורכבים.

מצב "התְאוֹמוּת" מלווה אותנו ויש בו כמובן ענין וחשיבות כל עוד אינו מתפתח חס וחלילה לבעיה נפשית של פיצול אישיות … דומני כי יעקב אבינו מבטא גם היבט זה שבתוכנו בצורה המעמיקה והמרתקת ביותר. הוא "שניים" לא רק כתאומו המורכב של עשו אחיו אלא גם כמי שחי ומייצג בתוך עצמו מהלך קבוע של כפילות.

ניטול למשל את נדרו בהתחלת פרשתנו: עד היכן מפורטים הדברים שלגביהם מתחנֵֵן ומבקש יעקב ומהיכן מופיעה ההתחייבות שלו כלפי העתיד? ניתן לקרוא את פרטי הנדר באפשרויות שונות כאשר בעיקר המילים "והיה ה' לי לאלוקים", מסוגלות להצטרף הֵן לבקשותיו של יוסף מהקב"ה והֵן למחויבות אותה הוא לוקח על עצמו במובן של דרגת הכרה ועבודה מסוימות ביותר.

מובן שהמורכבות הזאת באישיותו בלטה ביותר גם בפרשה הקודמת. מי למשל שלח את יעקב לחרן? אימו המצווה אותו: "ועתה בני שמע בקולי, וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה". ומיד אחר-כך גם אביו: "קום לֵך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך …". ובהמשך בא הכתוב השלישי ואומר: "וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם …", אך גם הכתוב הרביעי אינו מתמהמה להגיע: "וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם". אכן, בפועל כל הקולות הקובעים האלה נשמעו באוזניו של יעקב אבינו והמשיכו להתהדהד בתוכו בצאתו לדרכו ולמשימתו. אלא, שבאישיותו הנדירה דומני שהקולות השונים אומנם מצטרפים לקריאה משותפת אבל גם ממשיכים לקיים לעצמם מעמד עצמאי וסגולי מסוימים.

הקביעה של יצחק "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו", אינה חד-פעמית במובנים שונים. גם שאלת ההבהרה וההגדרה של עומק האישיות מלווה את יעקב עד לסוף ימיו במצרים: "וירא ישראל את בני יוסף, ויאמר מי אלה. ויאמר יוסף אל אביו בני הם אשר נתן לי אלקים בזה, ויאמר קחם נא אלי ואברכם" (בראשית, מ"ח, ח – ט).

שאלתו של יעקב "מי אלה", חודרת כמובן לעומק אישיותם ולהגדרת זהותם, מעבר למראה הגופני. עובדה היא שגם החלפת שמוֹ של יעקב שונה ממקרים אחרים הידועים לנו. שמוֹ נקבע מעת מסוימת להיות "ישראל", אבל שמוֹ יעקב נותר עימו בצורה בולטת. וכאשר אנו מציינים את שמות אבותינו בתפילה אנו מקפידים לכנותו כמובן יעקב, בצד אברהם ויצחק.

האמת, שגם שם הפרשה הקודמת "תולדות" וכמובן בעיקר תוכנה, כמו גם פרשתנו "ויצא", מלמדים אותנו שבתפיסה האמונית שלנו לא רק אישיותו של האדם מורכבת עד כדי מצב של תאום השוכן בתוכנו, אלא גם תנועת הזמנים, היא רב כיוונית. יעקב הוא תולדותיו של יצחק אביו גם במובן של ילדוֹ שלו וגם במובן של ההיסטוריה שלו (כמו המונח: תולדות העמים). אבל במידה רבה פעולותיו של יעקב כלפי יצחק, כמו גם פעולותיו של יצחק כלפי אברהם הן לא רק המשכיות הדורות אלא גם עיצוב נוסף וממשיך של דמות האבות! את אברהם אבינו אנו יכולים להבין מחדש במובנים שונים באמצעות אישיותו של יצחק, ואת יצחק אבינו אנו מפרשים מחדש מתוך עיון והעמקה בחייו ובאישיותו של יעקב.

ייתכן מאוד שנושא "התאום הפנימי" המתפתח בעיקר באישיותו של יעקב אבינו משפיע עלינו ביותר בדברי ימינו. אפילו בישראל של היום אנו חיים ללא הרף כפילות מורכבת ומחייבת בדמות המושג מדינה "יהודית ודמוקרטית", או "דתי ולאומי". יעקב הוא "איש תם יושב אוהלים", גם כניגוד מסוים לעשו הצייד, אבל ייתכן מאוד שגם בצירוף הזה עצמו "תם" ו"יושב אוהלים" כלל אינם זהים. אנו בני ישראל, ובני אברהם יצחק ויעקב נושאים בתוכנו מפגשים קיומיים שונים בעת ובעונה אחת. הסכנה של פיצול אישיות או של התפרקות אישית וחברתית נבלמת כאשר התוכן של "והיה ה' לי לאלוקים" הוא הכתוב היסודי והמכריע.