הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)כנס בנושא התמודדות של פגועי נפש בחברה הדתית נערך השבוע במרכז הרפואי איכילוב בתל אביב בשיתוף קואליציית הארגונים הדתיים לבריאות הנפש ועמותת 'צהר'. הדוברים הדגישו את החשיבות ביצירת סביבה וקהילה תומכת. הכנס הדגים כיצד ניתן לשלב בין אמונה לבין טיפול נפשי איכותי, ולהוביל לשינוי חיובי ממשי בחיי המתמודדים ובני משפחותיהם.
ההתוודעות אל עולמם של פגועי הנפש מחייבת את הקהילה ואת ההלכה להשתמש בחמלה, לזהות את הקושי הלא מוכר בעולמו של האחר, לקבל אותו.
לרוח האדם השפעת ממשית על חיי האדם, גם במובן הפיזי של הדברים. את הפסוק במשלי "רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה" (י"ח י"ד). פירש הרלב"ג "הנה רוח האיש לא די שיסבול הגוף הבריא ויסעדהו ויסודרו ממנו פעולותיו אבל גם בהיותו חולה יכלכל אותו ואולם כשיהיה החולי ברוח בעצמה שתהיה נכאה ונשברת מי ישאנה אין שם מי שישאנה כי החומר הוא מונהג ממנה לא מנהיג ולזה יחלק הגוף בהפעלותיה" (שם).
מרכיב הסכנה למתמודד הנפש ולסביבתו אינו ברור די צורכו, ולכן קשה לקבוע באלו מקרים קיימת סכנה מוגדרת ומתי לא. בדורות האחרונים רבו הפוסקים שהגדירו דיכאון חמור כפיקוח נפש, וכי גם עוגמת נפש יכולה לפגוע בבריאות ולקצר את חיי האדם. כך הורה הרב יוסף שלום אלישיב (חריגים בעל כורחם, עמ' 113-114), כך פסק הרב פיינשטיין בהקשר להשפעת ביטול קשרי השידוכים על נפשה של האישה והשלכותיו (שו"ת אגרות משה, אהבע"ז, ז').
יסודות ההלכה מופיעים במשנה הקובעת, "וּמְיַלְּדִין אֶת הָאִשָּׁה בַּשַּׁבָּת, וְקוֹרִין לָהּ חֲכָמָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וּמְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת" (שבת י"ח מ"ג).
התלמוד מברר סוגיה זו ושואל "ומחללין עליה את השבת לאתויי מאי?" מה הוסיפה המשנה? ומבאר שהתירו להדליק את הנר ליולדת עיוורת על אף שאינה רואה, בנימוק, שהדבר מיישב את דעתה, כי סוברת שאם יקרה דבר מה, חברותיה יעזרו לה. בעל הלבוש ביאר שאף במקרה שאין הנשים זקוקות לנר מותר להדליק את הנר (סי' ש"ל).
בשולחן ערוך נפסק, "יולדת היא כחולה שיש בו סכנה ומחללין עליה את השבת לכל מה שצריכה… ומדליקין לה נר אפילו היא סומא…" (או"ח, ש"ל, א').
הלכה דומה קיימת גם ביום הכיפורים. "עוברה שהריחה – ופניה משתנים, אע"פ שלא אמרה צריכה אני (רמ"א) – לוחשין לה באזנה שיום כיפורים הוא. אם נתקררה דעתה בזיכרון זה מוטב, ואם לאו, מאכילין אותה עד שתתיישב דעתה". (שם, תרי"ז, ב').
דין זה נאמר גם לחולה שהריח ונשתנו פניו, אלא שביחס לחולה הצריכו גם אמירה מפורשת. דין זה הוא משום השפעתה של הנפש על הגוף, אלא שבמעוברת בשל הרגישות המיוחדת של אישה בהריון, הסתפקו בשינוי מראה הפנים.
הלכה נוספת מעניין זה של יישוב הדעת לגבי איסור דרבנן, יש בסוגיית שכיב מרע. במסכת גיטין נאמר, שהתירו לשכיב מרע להקנות לאשתו בשבת את המקום שבו מונח הגט, בכדי להרגיעו שלא תזדקק אשתו ליבם, אם לא תקנה הגט (ע"ב). היתר זה יסודו בטעם- כדי שתתיישב דעתו. (עיינו במאמרו של הרב שלמה דיכובסקי – הרגעת היולדת, אסיא חוברת ע"ו-ע"ז עמ' 116-122).
מקור נוסף מובא בגמרא "ראה שננעלה דלת בפני תינוק – שוברה ומוציאו, והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין – ואף על גב דקא מיכוין למיתבר בשיפי…" [למרות שמתכוון להשתמש בנסרים של השבירה]. כשננעלת הדלת בפני התינוק הוא נבעת (רש"י) ויש לחשוש שמא ייבעת וימות (מאירי). עולה, שעצם הטראומה הנפשית של הפחד והבעתה, מעמידה את האדם בסכנת חיים. הרב ואזנר פסק שהיתר זה הוא נכון גם ביחס לאדם מבוגר שנבעת מפחד (שו"ת שבט הלוי, ח"ח, סי' ע"ה).
