כיור זה לא רק בגלל היגיינה

באמצע המאה ה-19 קבע רופא הונגרי בשם זמלוויס כי קדחת הלידה שהייתה נפוצה מאוד בבתי חולים, מקורה ב"חלקיקים" שדבקו בידיהם של סטודנטים לרפואה שעסקו בנתיחת גופות ועבדו במחלקת היולדות. הוא הנהיג נטילת ידיים בחומר מחטא שמכיל סידן תת-כלורי, ושיעור התמותה ירד באופן משמעותי ביותר.

במשכן, בין פתח אוהל מועד ובין המזבח, נוטה מעט לצד דרום, עמד הכיור, כמין כלי גדול עשוי נחושת, שממנו היו הכוהנים רוחצים את ידיהם ורגליהם בבואם אל אוהל מועד או בגשתם אל המזבח. הציווי על בניית הכיור נמצא בפרשת 'כי תשא' "וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה…” (שמות ל', י"ח). הציווי על בניית הכיור מופרד מהציווי על בניית שאר כלי המקדש וכך גם תיאור עשייתו, ומופיע רק לאחר הציווי על הכנת בגדי הכהונה.

מדוע הכיור מופיע רק בסוף? הספורנו ביאר "כי לא היתה הכוונה בו להשכין שכינה במקדש כעניין הכוונה באותם הכלים… אבל הייתה הכוונה להכין את הכוהנים לעבודתם" (שם, ל' י"ח). כלומר, הכיור אינו משמש ככלי שרת לעבודת הקדש. הפרשנים הרחיבו את הסבר הספורנו, והציעו שמטרת הכיור הייתה לשם הסרת הלכלוך מעל ידיהם ורגליהם של הכוהנים "רחיצת הידיים הינה מתכסיסי המלכות. כי דרך המשרתים המתקרבים אל שולחן המלך לרחוץ ידיהם תחילה מפני שהידיים עסקניות הן" (רמב"ן ורבינו בחיי).

הרבי מסוכטשוב, רבי שמואל בורנשטיין, בעל 'שם משמואל', הקשה על תפיסת הספורנו שמטרת הכיור מתמצית בהסרת לכלוך. אם מדובר רק ברחיצה, הוא שאל, למה חייבים הכוהנים להשתמש בכלי שרת, כלי כזה שהוקדש לצורך עבודת המקדש, ולא בכלים של חולין? מסביר ה'שם משמואל' שכוונת הכיור לא הייתה רק לשם היגיינה, אלא שמדובר בפעולה מיוחדת שאין בכלים אחרים, הכיור, הינו כלי המסוגל לחבר בין גוף ורוח, בין חלקו העליון והתחתון של האדם, בין דעת והתכוונות לבין פעולות של מישוש.

התלמוד מכנה את הפעולה "קידוש ידיים ורגליים", ולא 'רחיצה' כפי שקראה לו התורה, "מניח ידו הימנית על רגלו הימנית, וידו השמאלית על פני רגלו השמאלית, ומקדש. רבי יוסי בר יהודה אומר, מניח שתי ידיו זו על גבי זו, ועל גבי שתי רגליו זו על גב זו, ומקדש" (זבחים י"ט ע"ב). היות והכיור שימש כהכשר והכנה לעבודת הקדש ולא כחלק מעבודת הקדש, על כן מיקומו הוא בסוף הפרשה.

בתקופה המודרנית מקפידים על חיטוי ועיקור קפדני של כל סביבת בתי החולים בדגש על חדרי הניתוח וחדרי הלידה. כלי הניתוח עוברים עיקור קפדני. אנשי הסגל והמטופלים עוברים רחצה מיוחדת ומשתמשים בחלוקים מיוחדים, סדינים סטריליים ובכפפות סטריליות כדי למנוע העברה או חדירה של חיידקים ווירוסים לגופו של החולה.

מתוך דבריהם של חכמינו הפזורים במרחבי התלמוד, ניכר עד כמה הם העריכו את השמירה על הניקיון האישי. רבן גמליאל ובנו רבי שמעון שיבחו את בני המזרח על כך שכשהם נושקים זה לזה הם לא עושים זאת מפה לפה אלא הם מנשקים על גב היד. (ברכות ח' ע"ב). במסכת דרך ארץ מובא הדין ש: "לא ישתה אדם מן הכוס וייתן לחברו, מפני סכנת נפשות". ובצוואת רבי אליעזר הגדול מובא הטעם, "כי שמא יש לו חולי בגופו, ויצא מפיו לאותו שיור ויחלה גם חברו" (ט"ז או"ח סי' ק"ע ס"ק ח'). עוד מובא שם: ''לא ישוך אדם מפרוסה ויחזירנה לתוך קערה, וכן לא ישוך אדם מפרוסה ויתננה לחברו".

בתלמוד הירושלמי מובא שצריך להיזהר מלתת מטבעות כסף בפיו, שמא יש עליהם זוהמה של חולים (תרומות פרק ח'). הרמב"ם מפרש, "שמא יש עליהן רוק יבש של מוכי שחין או מצורעין או זיעה" (הל' רוצח פר' י"ב ה"ד), וממילא הדבר יכול להדביק אחרים.

מתוך חששם מפני הידבקות במחלה אמרו חז"ל, ''דבר (מגיפה) בעיר – כנס רגליך" (בבא קמא ס'). הם אף הזהירו שלא לאכול ביצה שעברה ברחוב בו מתגורר אדם החולה במחלה קשה מאד ששמה "רעתן" (כתובות ע"ז), ובמדרש מובא שאסור ללכת במזרחו של מצורע (דהיינו מול הרוח) במרחק של ארבע אמות, מכיוון שיש סכנה בהבל פיו (ויקרא רבה ט"ז ג'). כמו כן אסור לאדם מוכה שחין לרחוץ יחד עם אדם נוסף, אלא אם כן יודיע לו. (ספר חסידים סימן תרע"ג).

הרמב"ם כותב שאסור לאכול בידיים מסואבות מזוהמות, ועל גבי כלים מלוכלכים שכל דברים אלו בכלל אל תשקצו את נפשותיכם (הל' מאכלות אסורות  פי"ז הל' כ"ט-ל"א). בספרים מובא, מובא "סם המוות שרוי על ידיים מזוהמות" (זהר, דברים רע"ג). דהיינו שעל הידיים ישנו דבר שיכול לגרום לזיהום ולמוות, ובמקום נוסף הוא מציין ששולחנו של האדם צריך להיות נקי, על האדם להיות בניקיון הגוף, ואל לו להתקרב לאכול את מזונו אם איננו נקי (שם, שמות קנ"ד).

(ויקהל תשפ"ב)