אומר תודה שהוא בחיים

נעמה שלם

ממובילות "שותפות לשירות"

דוד ממודיעין חוזר הביתה. חולץ את הנעליים הכבדות. עוד סבב נגמר. ריח אבק. לילות בלי שינה.

בעוד עשרים דקות צריך להוציא את הילדים מהגנים. מקווה שיסכימו לבוא. בפעם שעברה הקטן סרב.

אשתו כבר לא מחכה עם בלונים. משאירה רשימת מטלות.

יש עוגה במקרר. זה הרבה.

הוא מושיט יד לעיתונים:

״סוף לצו שמונה”. הוא מתרגש מהכותרת.

מדפדף לאותיות הקטנות:

הסטנדרט החדש של מילואים יהיה חודשיים וחצי בשנה. לחמש שנים. פי שלוש ממה שהיה מותר עד היום.

אז מעכשיו זה הבסיס? הם רציניים?!

ואם תהיה הסלמה – ברור שיהיה צו שמונה. חשבון זריז בראש: חודשיים וחצי זה סמסטר שלם. חייב כבר להחליט; לחזור ללימודי ההנדסה, או להמשיך את ההפסקה שלקח לפני שנתיים ולעבוד עם חבר בתיקון דודים. עוד שנה. עוד חמש שנים. קודם כל בטחון המדינה. אומר תודה שהוא בחיים.

**

עוד ידיעה: חסרים בשנה 12,000 משרתים בשרות חובה.

ובכלכלה: עלות המילואים למדינה מתחילת המלחמה –  200 מליארד שקלים.

עוד ידיעות: מטוסי קרב לתורכיה ולסעודיה, חיזבאללה מתחמש, חמאס לא מפורז. מחבלים ניסו לחדור מעזה. לוחמים נפצעו.

אוקיי. עוד יצטרכו אותנו פה. הלימודים יחכו.

ועוד דיווח שהוא היה יכול לכתוב בעצמו: מספר הלוחמים המתייצבים למילואים בשחיקה מתמשכת.

**

הוא נושם ומניח את העיתון בצד, מתעלם מהדיווחים על הפגנות של חרדים ועל חוק הפטור המתגבש. עזוב. הוא אומר לעצמו. לא דואגים להרחבת השורות. לא יקרה. כל זמן שאנחנו מגיעים ועושים עבודה של שלושה, אין לחץ.

אם היה לו כוח, אולי היה מעיין בפסיקה של בג״צ על גיוס החרדים. תיעוד פעולותיה של המדינה שבמשך שנים עשתה הכול כדי לא לגייס חרדים. וגם עכשיו, אחרי 7.10, אותה שאננות. אותה דחיינות. אולי היה מהנהן כשהשופט כותב רגע לפני תימוכין מההלכה  “למה לי קרא – סברא היא”, לא צריך מקורות כשההיגיון פשוט זועק ״חייבים לגייס״. אולי היה מתעודד לשמוע שבית המשפט חייב את המדינה להציג בתוך 45 יום מדיניות גיוס אפקטיבית.

אבל הוא לא שם. העיניים שלו נעצמות מעצמן.

וננער בבהלה: הַגַּן!

דוד מבני ברק, חוזר מהסופר. שקיות ביד, מוטרד. עוד עשרים דקות צריך להוציא את הקטנים מהגן.

״מה קורה עם הח״כים שלנו״ הוא שואל את השכן.

״עוד אין פטור? ״