יהודי אתיופיה אחד מסימני הגאולה

בחג הסיגד האחרון זכיתי לעבור חוויה רוחנית עמוקה, שחידדה עבורי את משמעותו של החג ואת משמעותה של השליחות האישית של כל אחד ואחת מאיתנו בתוך עם ישראל. היום התחיל בשעת בוקר מוקדמת, כמנהג אבותינו באתיופיה. הלכתי למקווה, לא לנהר, כפי שהיה באתיופיה, אלא למקווה של חסידות גור. לבשתי בגדים לבנים בלבוש אתיופי, עם טלית מיוחדת שרכשתי במסע לאתיופיה וכיפה לבנה. לפני שעליתי לירושלים העברתי שיעור קצר בישיבה התיכונית בקריית גת, ושם שיתפתי את התלמידים במהות החג. בחרתי להדגיש את רעיון אחדות ישראל. לשם כך הראיתי להם את חמש אצבעות היד: כל אצבע שונה מחברתה, אך כאשר מקפלים את כולן הן הופכות שוות. שונות ושוויון בעת ובעונה אחת. כך גם עם ישראל: קהילות שונות, מסורות שונות, מבטים שונים ועם זאת, לב אחד. שיתפתי גם בסמליות האישית שלי בטבילה במקווה: הסברתי להם, להבדיל אלפי הבדלות: כמו שאנו נוהגים לקרוא את עשרת בני המן בנשימה אחת, כך אני נוהג לטבול בנשימה אחת 12 פעמים כנגד 12 השבטים. מצד אחד, נשימה אחת עם אחד. מצד שני, כל שבט זקוק לטבילה משלו, למקום משלו. המסר פשוט וברור: אחדות, אהבת ישראל, הקשבה וקבלה. אגב, אני נוהג להוסיף עוד טבילה, הטבילה ה-13, טבילה עבורי לנשמה שלי לייחודיות שלי. משם עליתי לירושלים.

במשך השנים עלתה השאלה האם יש צורך להמשיך לחגוג את חג הסיגד בארץ ישראל. הרי זכינו: עלינו לארץ, הגענו לירושלים. אך חכמי העדה, הקסים, יחד עם רבנים ואנשי רוח נוספים, קבעו חד-משמעית שיש להמשיך את החג לא כזיכרון נוסטלגי, אלא כמסר חי ונושם לכלל החברה הישראלית.

לאחר ההחלטה התעוררה מחלוקת נוספת: היכן לחגוג? האם על הר גבוה, כמסורת אתיופיה, כזכר למעמד הר סיני, או דווקא במקום הקרוב ביותר לבית המקדש, רחבת הכותל? בסופו של דבר התקבל המנהג המקובל כיום: החג המרכזי מתקיים בארמון הנציב, על הר הצופה להר הבית. במקביל, קבוצה אחרת חוגגת ברחבת הכותל, ורבים אף משלבים בין שני האתרים. כך גם אני מתפלל בשני המקומות, כפי שעשו רבים לאורך היום.

מי שחוגג את חג הסיגד גם בארמון הנציב וגם ברחבת הכותל, חש היטב את ההבדלים המהותיים בין שני המקומות. בארמון הנציב נוצרת אווירה של עלייה לרגל: המונים יוצאי אתיופיה לצד רבים שאינם מהקהילה מגיעים לחוות את הסוד העתיק והמופלא של חג הסיגד. זוהי חגיגיות רב־שכבתית: קייסים עם ספרי האורית, דוכנים, תפילות, והמראה המרשים של הר הבית ברקע. זהו אירוע גדול, חי ונוכח, שהעוצמה בו נובעת מהכמות ומהמפגש הרחב של הציבור עם המסורת העתיקה. ברחבת הכותל, לעומת זאת, האווירה אינטימית, מרוכזת ועמוקה. רבים מהעומדים שם מגיעים במקרה, תיירים ומבקרים מכל העולם, ונמשכים לתפילות הקסים. הקדושה של המקום מצמצמת באופן טבעי את ההתקהלות ומגבירה את תחושת הקרבה הרוחנית. הטקס השנה היה מושקע במיוחד: סדר מופתי, הוצאת ספר האורית השייך לאבא יצחק מהספרייה הלאומית, ולאחר מכן סעודת פתיחת הצום במרכז דוידסון עם שפע של מאכלים, אווירה מכובדת וסימני חג בכל עבר.

ולמרות שהדבר נאמר בכאב, במדינת ישראל כמעט דבר אינו זז ללא כוח פוליטי. זהו הפער שבין החיים האזרחיים, שבהם יש חיבור, תקווה ואחדות, לבין השיח הפוליטי, שלעתים מרחיק ומייאש. מאחורי הארגון המרשים עמדו ארגונים רבים, אך מי שהניע ודחף את הכול, כפי שציינו המשתתפים שוב ושוב היה חבר הכנסת הרב משה סלומון. אך דווקא כאן מתגלה נקודת האור: כשיש אנשים הגונים, אפשר לגשר בין שני העולמות  בין כוח לחסד, בין הנהגה לשליחות, בין הכיסא לבין הייעוד. זה קשה, אבל אפשרי. חג הסיגד מזכיר לנו זאת מדי שנה: שהשוני יכול להתחבר, שהריחוק יכול לקרב, ושיש ביכולתנו להפוך את הכוח הציבורי לכלי של אחריות ואחדות.

משם יצאתי לחנות איקאה בבית שמש. נכנסתי עם הבגדים המסורתיים והטלית, ולא שמתי לב שאנשים מסתכלים, ניגשים ושואלים שאלות על חג הסיגד. התפתחו שיחות עם אנשים מכל הסוגים גם עם עובדות ממוצא אתיופי ושוב הורגשה אווירה של אחדות. ופתאום ניגשה אליי אישה חרדית וביקשה "תסביר לי בבקשה מה זה חג הסיגד?". הסברתי לה שאנו סופרים חמישים יום מיום הכיפורים, כמו שיש חמישים יום מפסח לשבועות. בשבועות נכרתה הברית בין א-לוהים לעם ישראל בהר סיני, ובסיגד אנו מחדשים את הברית והפעם בין העם לא-לוהים. והיא אמרה לי משפט שהפתיע אותי  וזרק אותי למחשבות "אתם, יהודי אתיופיה אחד מסימני הגאולה". באותו רגע, פתאום מופיע מישהו שאני מכיר ואומר לאישה החרדית "את יודעת עם מי את מדברת? עם רב גדול בישראל". ניסיתי להצטנע ועניתי לה שאני אדם פשוט שעובד כמו כולם. ואז היא הסתכלה עליי ושאלה: "אז תגיד לי מה התפקיד שלך בעם ישראל?" וחשבתי לעצמי איזו שאלה גדולה זאת, היא לא שאלה "איפה אתה עובד?" אלא מה התפקיד שלך בעם ישראל? זו שאלה שמפרידה בין תעסוקה לבין משמעות, בין משכורת לבין ייעוד, בין מקצוע לבין שליחות. מה התפקיד שלי בעם ישראל? בסופו של יום עלו לי מחשבות כמו עד כמה הייחודיות של קהילת יהודי אתיופיה, שלכאורה שונה ורחוקה, דווקא מקרבת בין קבוצות בישראל.

בחג הסיגד ניתן לראות בכל קבוצה וקבוצה בעם ישראל סימן של גאולה. הגאולה היא החיבור בין כל חלקי הפאזל המרכיבים את החברה הישראלית. שנזכה לראות את הייחודיות של כל שבט, כל קהילה, כל קבוצה את השוני, את הצבעים ובו-זמנית להבין שאנו כולנו נשימה אחת עם אחד. זו עוצמתו של חג הסיגד, וזה בדיוק מה שיובילו אותנו הפרשיות הבאות סיפור יוסף ואחיו, לידת השבטים, השוני, המתחים ועד ליציאת מצרים והמסע המתמיד לארץ ישראל.