המושג "אליליות"

הרב חגי לונדין
ר"מ בישיבת ההסדר חיפה

המושג "אליליות"
מהי אלילות? תרבות המתמכרת לאקסטזה פולחנית סביב פסילי עץ ואבן נראית בימינו תמוהה. האדם המודרני אינו עוסק, ואינו חש צורך לעסוק בחוויות מסוג זה, וממילא ההסתכלות על דורות קדומים אלו נעשית על פי רוב במבט מזלזל.
הבנת המושג 'עובדי עבודה זרה' בצורתו הפשטנית, כחברה פרימיטיבית המייחסת כוחות מאגיים אל חפצים דוממים ובעלי חיים, איננה יורדת לעומק הדברים. ישנו צורך להבין כי הפסיכיקה הציבורית באותם הימים הייתה שונה לחלוטין מזו בימינו. הגמרא במסכת סנהדרין (קב, ב) מספרת על מנשה המלך אשר התגלה לרב אשי בחלום: "אמר ליה (רב אשי): מאחר דחכימתו כולי האי, מאי טעמא קא פלחיתו לעבודה זרה? (מאחר שהחכמתם כל כך, מדוע עבדתם עבודה זרה?), אמר ליה (מנשה): אי הוות התם – הוות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי (אילו היית שם – היית מחזיק את שיפולי גלימתך ורץ אחרי)".
ההסתכלות הדתית של ימינו, הסולדת מהגשמה מוחשית של מושגי האלוהות, הינה כמובן הסתכלות עדינה ומזוככת יותר מן התפיסה האלילית, אולם אף בה קיים חסרון. זוהי עמדה נפשית המתייחסת לאלוה בצורה עקורה, חסרת חיים. יש בה מן המבט האקדמי הקר, היא אינה חשה דיה את הצורך לקשר חי, עשיר ותוסס עם המציאות הרוחנית. במעמד המלא של העולם ישנה עריגה להופעת הערך האלוהי ברבדי החיים כולם ולא רק במה שמעבר למציאות החומרית, ישנו רצון לכלול בעבודת ד' אף את הממדים המגושמים ביותר – "צמאה לך נפשי כמהּ לך בשרי" (תהלים סג, ב).
בצורתה הישראלית הטהורה הופיעה שאיפה זו בנבואה – אשר הִתראתה בשינוי מערכות הגוף, "ויפֹל על פניו" (במדבר טז, ד), וכן בבית המקדש – קדושה המופיעה בעבודת הקורבנות, בפאר ואסתטיקה חושיים; ביכולת לכלול את ממדי החומר והרוח יחדיו.
בצורתה המסואבת, התבטאה שאיפה זו בעבודה זרה, בהתמכרות לצד הגשמי ללא הממד הרוחני – אולם מתוך אותה עוצמה נפשית. עובדי האלילים לא התכחשו אמנם לשאיפה האלוהית אשר ברוח האדם, אולם הצורך האנושי לתחושת שגב וערך נלקח וכוון על ידם כלפי כוחות וערכים חלקיים. לבסוף, בגלגולם בהמון הרחב, הופיעו אותן תחושות בהערצת חפצים דוממים וייחוס כוחות אלוהיים אליהם (על פי משנה תורה, עבודה זרה א, א-ב). העוצמות הנפשיות האדירות של אותם דורות, התשוקות להתמכרות אל מוחלט אשר יכלול בקרבו אף את הממדים החושניים אשר בחיים – כאשר התגלגלו לכיוונם של כוחות מוגשמים, ערכים חלקיים ויצרים אנושיים – יָצרו היצע רחב ומדהים של תאוות ותחושות חולניות, אשר מוצו עד תום במסגרת הפולחנית של עבודת האלילים. כל צרכי האדם ודחפיו – המין, האוכל, הכעס, תאוות ההרס ואפילו עשיית הצרכים – תורגמו לטקסים ממוסדים: הוללות המונית, עבודת פעור, התגודדות והעברת בנים למולך.
עוצמות החיים, הן הרוחניות והן הגשמיות, אשר היו באותה תקופה אינן מקבילות לשום מעמד נפשי המוכר לנו. המדרש (דברים רבה, ואתחנן א) מתאר כי צדקיהו ראה את נבוכנאצר "דהוה קא אכיל ארנבא חיה (אוכל ארנבת חיה)". כלומר, הדורות הללו פיתחו בעצמם כוחות נפש פראיים ואכזריות חייתית כחלק מתכונות האופי (בימינו מוצאים אנו שרידים לאותה תקופה בחברות נחשלות בשבטים פראיים, בטקסי וודו ובכתות שטן למיניהן). העוצמות הללו התראו אף במבנה פיזיולוגי שונה, כנרמז בתורה – "הנפִלים היו בארץ בימים ההם" (בראשית ו, ד), או להבדיל בשורשי המיתולוגיות היווניות על הרקולס ודומיו.
כוחות הנפש והגוף של האדם המודרני, למרות עליונותו האינטלקטואלית, או דווקא בגללה, הינם מדולדלים למדי. מן התקופה הקדומה, עבר העולם אינסוף תמורות ותהפוכות נפשיות. הגמרא במסכת יומא (סט, ב) מספרת שכאשר 'נמסר בידיהם' של חכמים "יצרא דעבודה זרה" – "נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים (יצא כעין גור של אש מקודש הקודשים)", או בלשון אחרת: "משהרגו את היצר הרע בטלה הנבואה" (ביאור הגר"א לסדר עולם רבא, פרק ל). כלומר, בד בבד עם ביטול האטמוספירה הרוחנית אשר איפשרה את מיצוי החוויה החושנית עד תום במסגרת העבודה הזרה – בטלה אף היכולת הנבואית. החיים כולם איבדו מעוצמתם ומחיוניותם, "מיום שחרב בית המקדש – אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות" (סוטה מח, א), אין את אותה התשוקה הספונטנית והסוערת לעבודת ד', להתמכרות למוחלט אף ברבדים החומריים.
האידיאל הישראלי הוא לקחת את עוצמות החיים הללו, בצרוף כל אותם יתרונות שנקנו במהלך הדורות על ידי פיתוח שכלי ומודרני – ולתעל אותם אל הקודש.
בא תשס"ו