הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)"בנופים האלה, באזורים הללו, חיו יהודי אתיופיה. בימים היפהפיים ההם, בסוף המאה ה־19, סבלו יהודי אתיופיה מרדיפות קשות מצד שכניהם. הם עמדו בפני אולטימטום אכזרי: 'או שתתנצרו או שנהרוג אתכם'. הייתה זו תקופה קשה ומורכבת; מקורות שונים מדברים על כך שבין שליש למחצית מיהודי אתיופיה הוכחדו אז.
"אחד ממנהיגי האזור, באזור סמיין, היה אדם בשם ווסטה צגה. הוא קיבל החלטה דרמטית: הוא אסף את כל בני כפרו ועלה איתם לאחד הצוקים באזור הזה, ושם החליטו כולם לקפוץ. הם בחרו במוות, כדי שלא להיות מחויבים להתנצר – מעין 'מצדה' אתיופית.
"רבים מכירים את הסיפור של מצדה, אבל לא כולם מכירים את הסיפור הזה: כל יהודי הכפר ההוא באתיופיה החליטו שהם מעדיפים למות ולא להיכנע ולהינצר, וקפצו אל מותם. האגדה מספרת, וזו לא רק אגדה, כי במקום שבו ווסטה צגה נפל, נבע מעיין. ומהמעיין הזה יוצאים מים מיוחדים, בעלי סגולות רפואה. בניגוד למעיינות מרפא אחרים ברחבי אתיופיה (ויש רבים כאלה), למעיין הזה מגיעים רק יהודים, והוא 'עובד' רק עבורם. גם דרך הריפוי בו שונה: לא המים עצמם מרפאים, אלא מי שישן ליד המעיין זוכה בחלום שבו ניתן לו פתרון לבעיותיו".
כך נאמר בסרטון שנשלח אליי השבוע משלושה אנשים שונים. האם הסיפור הזה מדויק? החוקרת שושנה בן־דור כתבה על כך מאמר במסגרת מחקרה על המקומות הקדושים של יהודי אתיופיה. היא מציינת כי ווסטה צגה נמצא בסמוך לאתרי אבא תנתן שבמנטה (Manata / Malata) שבאזור סמיין. אכן, הסיפור שסיפר על המצדה האתיופית הוא נכון ומדויק, אך הבעיה בסיפורו של אותו בחור היא אי-דיוק כרונולוגי.
האירוע לא התרחש בסוף המאה ה־19, אלא מוקדם יותר בהרבה. על פי בן-דור, אירועי "ווסטה צגה" התרחשו מוקדם יותר, כנראה במאה ה-15 או ה-14. היא אף מביאה עדות מפי המלך צרסא דנקל, המעיד על מעשה דומה בשנת 1573. היא מביאה גם את דבריהם של תמרת עמנואל, ממנהיגי הקהילה, ושל יונה בוגלה, המאשרים את המסורת הזו. תקופת "קפו קן" לא קשורה לסיפור של ווסטה צגה, אלא לפעילות מיסיונרית אחרת ושונה. הפעילות המיסיונרית האירופית המוכרת לנו מתועדת בעיקר בסוף המאה ה-19, והתאפיינה בגישת פיוס ולא באיומים וגזירות.
בן-דור מציינת שהגישה לאתר קשה, וההגעה אליו נחשבת מעשה גבורה. בתקופות של מלחמות עם הנוצרים נמלטו יהודים למקום, וכאשר הבינו שאין להם מפלט בחרו לקפוץ אל התהום ולא להתנצר. בן-דור מוסיפה כי עולי הרגל למקום טובלים במי המעיין במשך יומיים-שלושה ומתפללים מתוך אמונה שהא-ל ייעתר להם, ורק לאחר תהליך טהרה של שבעה ימים המאופיין באכילת קטניות בלבד ושתיית מים, הם רשאים להגיע לאתר. מי שלא מקפיד על כך, לפי המסורת, עלול להיטרף בידי הנמרים והנחשים השומרים על קדושת המקום.
סיפורי הגבורה הללו אינם יוצאי דופן, אלא חלק מהמסורת הרחבה של יהודי אתיופיה. אהרן זאב אשכולי מביא תיאורים דומים: "בסיפור מלחמה בין קבוצת בית ישראל לבין המלך כלב באזור סמיין, מובא סיפור גבורה של אישה יהודייה שבחרה למות על קידוש ה' ולא להתנצר: מקרה אחד נפלא קרה אז לאישה אחת שבויה, אשר הוליך אותה השבאי ידה קשורה בידו. ויהי בראותה כי ילכו על שפת גיא גדול, צעקה: ה' עזרני, ותפיל את נפשה אל הגיא ותמשך עמה את האיש אשר בעל כרחה קשר את ידה אל ידו. מה נפלאה גבורת האישה הזאת, אשר חירפה נפשה תחת האחז בקהל נוצרים! אמנם לא היא לבדה עשתה כן. נשים רבות אחרות עשו כמוה, אך היא הראשונה אשר את מעשיה ראיתי. אכן, זוהי אחת התעודות היפות ביותר על גבורת יהודים בהגנת זכויותיהם החל מימי חורבן הבית".
יהודי אתיופיה הפגינו נחישות, תעוזה, אמונה, מסירות נפש וברית עמוקה עם א-לוהים ועם ירושלים. לצערנו, בתחילת העלייה, כפי שטוען דוד מהרט, התחלפה הזהות היהודית-ישראלית זאת בעיסוק בצבע העור: "והנה, לפני 35 שנים, כאשר נוצרה הזדמנות, יצאנו למסע רגלי, ואף שהיה מלא קורבנות זכינו לממש את החלום שלנו… בליבנו הרבה יהדות, ציונות, גאווה וגבורה… אבל כבר בהתחלה הטילו ספק ביהדות שלנו".
הסיפורים הללו מציבים את יהודי אתיופיה בשורה אחת עם גבורות לאומיות בסדר גודל של מצדה. זוהי קהילה "שקטה ונחמדה", אבל בעלת עוצמות היסטוריות עמוקות. חרף הפערים והקשיים שחוו בארץ, בני הקהילה הצליחו להשתלב, להתברג, להשיג הישגים מרשימים ואף למות למען המדינה מתוך אמונה ואהבת ישראל, שניזונה מדורות של מסורת בבית. זהו סיפור של קהילה מופלאה, וזהו סיפורו של עם ישראל. עם ישראל חי.
