מארץ מצרים מבית עבדים

אומרים עבדות יש בעולם. מה זו עבדות? החושב שתופעת העבדות פסה ועברה מן העולם, ראוי לו שיקרא את ספרה הקלאסי של המסאית האמריקנית ברברה ארנרייך, "כלכלה בגרוש", שבו מתארת המחברת את תופעת החדרים האחוריים של חיינו, כאן ועכשיו. חדרים שבהם חיים רבבות "עובדים-עבדים שקופים". לעתים קרובות הם עובדים רואים ואינם נראים. איננו מכירים את פרצופם, איננו יכולים לשרטט את תווי פניהם, אך אנו יודעים שהם "שם". פועלי ניקיון בבתי הספר; זבניות שמסדרות את הבגדים שפיזרנו בחנויות היוקרה; שוטפי כלים במסעדות. טבחים, ושומרים, ושוערי מחסומים בחניונים.
העבדות המודרנית אינה שונה בהרבה מעבדות מצרים. היא רק הרבה יותר מתוחכמת. ניסיון להתחקות אחר תופעת העבדות במקרא, מגלה כי ה"עבד" נזכר בתנ"ך לא פחות מ-799 פעמים. יותר משמם של משה או ירושלים, ובוודאי הרבה יותר פעמים מאזכורי פסח או שבת.
עולמה של יהדות רווי בעבדים. מכל הסוגים והמינים. אברהם אבינו מוצג כעבד, ומשה רבנו הוא עבד, ודוד מלך ישראל הוא עבד, וכמותם יהודה, ויואב בן צרויה, יוסף הצדיק ומלך המשיח. הצדיקים הריהם עבדי ה' ("הללויה הללו עבדי ה'" – תהלים קיג, א; קלה, א). ואף חז"ל הכריזו בקול גדול "אכתי עבדי אחשוורוש אנן", וגדולי המוסר שרו כנגדם "אנא עבדא דקודשא בריך הוא".
הניסיון להתחקות אחר מוסד העבדות במשפט העברי מגלה תובנות מופלאות. מנקודת מבט מסוימת, העבד הוא לא כלום. חסר ישות עצמית. קניינו של האדון, שאין לו משלו ולא כלום. ממילא, ניתן למוכרו ולהעבירו מיד ליד משל היה בהמה בשוק. אין לעבד, לא זכויות ולא זמן. ניתן להעסיק אותו שבעה ימים בשבוע, עשרים וארבע שעות ביממה, בכל ימות השנה. אין לו לא יום ולא לילה. אין הוא ישן בזמנים קבועים. אין הוא אוכל בזמנים קבועים.
ושמא מסיבה זו, כמעט כל מועד בלוח השנה היהודי הוא "זכר ליציאת מצרים". עבדות מצרים מתאפיינת באדישותו של העבד לנעשה סביבו, בהיעדר מופגן מצדו להבדל שבין היום והלילה, החול והמועד. לעומתו, לוח השנה היהודי והברכות השונות משמשים כתמרור "עצור", מורים אותנו לחרוג מהתנהגותנו הרגילה, ומחייבים אותנו להתייחס לזמן ולמקום. לקדש אותם, לשנות בהם אורחות חיינו, לברך על תופעות הטבע הנגלות לנגד עינינו. זהו מפגן מרהיב של התרסה כנגד המונוטוניות והאדישות של עבדות מצרים.
בניגוד לבני ישראל המשועבדים בבית העבדים, נטולי שם ומראה ("עד מתי יהיה זה לנו למוקש" – שמות י, ז) ה"עבד היהודי", וקל וחומר העובד היהודי, הם בעלי צורה. במצרים העבד אינו אלא מספר, בן בלי שם, נטול גוף ותווי פנים. אמצעי לדיכוי ולבניית ערי הממלכה, הא ותו לא. ואילו בעולמה של יהדות, העבד הוא חלק מהציבור. לכן חייבים למול אותו, וכבר אברהם אבי האומה נצטווה: "המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך… וכן אנשי ביתו יליד בית ומקנת כסף מאת בן נכר נימולו אתו" (בראשית יז). ובפרשתנו הוסיפו וציוו שאף העבד יהא שותף באכילת קרבן הפסח: "וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו" (שמות יב, מד). ונוסף העבד ונצטווה על השביתה בשבת. ועבדו של כוהן רשאי לאכול בקדשים.
העיון בפרשת עבדות מצרים מלמד שהייתה זו עבדות כפולה: פיזית ונפשית. ניסיון לשבור לא רק את גוף האדם, בעבודה המפרכת ומפוררת את הגוף, אלא גם באמצעות "עינוי" ו"סבל", התעללות נפשית שמטרתה שבירת רוח האדם, חזונו ותקוותו.
דקדוק בלשון התורה מלמד שהתורה מדגישה שוב ושוב לא רק את היציאה מ"מצרים", מאותו חבל ארץ גיאוגראפי, אלא את חובת היציאה מ"בית עבדים": "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות יג, ג). וכמין הֵד עולה באוזנינו הקריאה הגדולה שבראש עשרת הדיברות: "אָנֹכִי ה' אֱלקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים", ולצדה הקריאה שלפני הכניסה לארץ (דברים ו, יב) "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".
כדרכו של מקרא, מקור אל מקור מביע אומר, והמקורות המאוחרים מנהלים דו שיח עֵר, לעתים סמוי, לעתים גלוי, עם הקודמים להם. בבוא ירמיהו הנביא לזעוק חמס נגד בני ישראל המשלחים את עבדיהם לחופשי אך מיד לאחר מכן מחזירים אותם לעבדות, קורא ירמיהו בקולה הגדול של ברית מצרים, שעיקרה לא רק ביציאה ממצרים הפיזית אלא קריאה להשתחררות מ"בית עבדים": "כֹּה אָמַר ה' אֱלקֵי יִשְׂרָאֵל: אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים… וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת שְׁמִי, וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ אֲשֶׁר שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם לִהְיוֹת לָכֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת" (ירמיה לד, יג-טז). הכיבוש – כיבוש העבדים – משחית ומחלל שם שמים, ועל הכל לקרוא בקול גדול, צלול ובהיר: די לכיבוש!
לא עוד ניצול עבדים ושפחות, לא עוד חברות כוח אדם. לא כוח אלא אדם. חברה יהודית אמיתית, נלחמת בכוח, בשררה, על הגאווה, היהירות והנטיה להשפיל את ה'אחר' שכרוכים בעקבה, ומקדשת את האדם.
היציאה לגאולה אינה חופש של הפקרות, אלא עבודה מתישה, אתגר וייעוד של "ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה". היציאה ממצרים אינה רק "יציאה מ…" אלא "יציאה ל…". יציאה מתחת עולו של האדם, וכניסה לעבדות אחת ויחידה: עבודת הקב"ה. "כי עבדיי הם – ולא עבדים לעבדים". כמאמרו המפורסם של רבי יהודה הלוי: "עבדי הזמן – עבדי עבדים הם. עבד ה' הוא לבדו – הוא ואין בלתו – חופשי".

בא תשס"ו