אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה

שלושה עשורים וחצי שאין לי מנוחה בלב, מאז אותו רגע – הרגע בו אחי חטף את הברכה. מי האמין שיגיע יום והוא יחזור, יעמוד מולי, עם משפחה, עם רכוש, עם עדרים – ואני אצטרך לבחור לנקום או לסלוח?

כשהוא ברח מפניי ועף לחרן, אמרתי בליבי: מה שווה כל הברכה הזאת? אני נשארתי בארץ קרוב להורים, עם האדמה, עם הרכוש, עם הירושה והתקווה! והוא מה? עירום מכל, בקושי הבגדים לעורו, ומקל נדודים.

ואז שמעתי שהוא הטמין את עצמו בבית מדרש של שם ועבר 14 שנה. טוב, זאת תמיד הייתה דרכם של המשתמטים להמית עצמם באוהלה של תורה ושהשאר ייכנסו תחת האלונקה. אני איש השדה – יודע לצוד, להילחם, לעבוד עם הידיים. הוא, עשה מהתורה שלו אמנות, מתפלפל, מתחמן, מסתובב באוהלים.

והיום, כשאני רואה אותו בא, מחנה שלם איתו, אולי בכל זאת יצא ממנו משהו בחרן? כל השנים החשבתי אותו ללא יוצלח בחיי המעשה, והנה הוא הצליח בעסקים, משהו מהגנים של יצחק זורם בעורקיו. וליבי רועד. אני לא יכול להחזיק את זה יותר. הוא לקח ממני את הבכורה, לא במלחמה – לא בחרב ולא בקשת – אלא במילים, ברמייה, בתחבולה. כעסתי עליו, כעסתי על אמא, כעסתי על עצמי – איך נתתי לזה לקרות?

הראשון שתורתו הייתה אומנותו. הוא עשה מזה מקצוע, מהות חיים. אני? אני נשארתי עם הידיים, עם השדה, עם ההרים. והכעסים עולים, כל הזיכרונות, כל השאלות. אז מה – הוא חוזר לחפש פיוס, או שוב תחבולה חדשה? אולי הצעת החוק החדשה למיסוד ההשתמטות של ביסמוט, היא שהחזירה אותו? האם באמת השתנה?

אני רואה את העדרים שהוא שלח לי מנחה, הוא חושב שהוא יקנה אותי שוב בנזיד עדשים. מזמן כבר ההון לא משחק אצלי תפקיד, אני בא עם 400 איש, אני מחפש נקמה. אני מחבק, מנשק, והלב בוער.

אני מציע שנחזור יחד הביתה. הוא שוב מתחמק בתחבולה. ואז אני רואה את הנשים והילדים שלו, שבט שלם, ולבסוף אני רואה את יוסף הקטן. את האש בעיניים. אל תשכחו שגם אני בן של נביא, אני רואה שהקטן הזה יצליח לשרוף אותי. אני נרתע.

אני נאלץ לקבל את התחמקותו עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה. אני הראשון להצמיח מתוכי אלופים. אולי הגיע הזמן שניפגש באמצע, בין האוהל לשדה, בין המילים למהות. אולי.