הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)"וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ, וַיִּקַּח אֹתָהּ, וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ". בד בבד עם האור הגדול שמיועד להתעצם בין איש ובין אישה, כפי שפרשת הבריאה מלמדת אותנו, "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד", והבשורות הגדולות על עצם החשיבות הגדולה של היציאה מן הבדידות והגדרת ה"לבדו" כ"לא טוב", כמו גם על הציווי "פרו ורבו" – חושפת בפנינו התורה את הצללים שעלולים להחשיך ארץ ולפגוע פגיעה קשה מאוד במי שמנוצלת או מנוצל על ידי בעלי שררה וכוח.
כבר בסוף פרשת 'בראשית' אנו קוראים על בני הא-לוהים – הדיינים והשליטים – אשר מתירים לעצמם לקחת נשים מכל אשר בחרו, בשל העובדה שיש להם את היכולת לעשות כך. לדעת רמב"ן, זהו החמס שבגללו בא המבול. הוא מדגיש כי אין צורך באיסור מפורש מן התורה על כך, שכן התעללות זו אסורה מצד עצמה: "…מפני שהוא מצוה מושכלת אין להם בה צורך לנביא מזהיר…".
ספר 'בראשית' מלמד עוד ועוד על כך: כנען, אשר רואה את ערוות אביו, ובשל כך ראוי להגדרתו כ"ארור"; פרעה ואבימלך הכל יכולים, מהווים איום על כל הבא לארצם, ועל כן שרה אמנו ע"ה ורבקה אמנו ע"ה לא היו מוגנות בבואן כזרות לארצם; סדום מאבדת את זכות קיומה בשל הרעות הנוראיות שהיא עושה, ואנשי העיר התובעים "איה האנשים אשר באו אליך הלילה? הוציאם אלינו ונדעה אתם"; בנות לוט המתירות לעצמן לשכב עם אביהן; הגר המגורשת על ידי שרה אמנו; מעשה דינה שבפרשת השבוע שלנו; ראובן השוכב את בלהה פילגש אביו, יהא הביאור לכך אשר יהא; אשת פוטיפר עליה מסופר "ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי, ויעזוב בגדו בידה, וינס ויצא החוצה"; תמר הנפגעת על ידי יהודה, ובצדיקותה מוכנה ליפול לתוך כבשן של אש ולא להלבין את פניו. סיפורים אלה ודומיהם מלמדים על התביעה המוסרית היסודית, עוד לפני מתן תורה, ועל האיסור המוחלט לפגוע בגופו של אדם ולנצל מעמד וכוח כדי לשרוט נפש בצלקות.
סוגיית הצניעות תופסת בחינוך שלנו וגם בחברת המבוגרים מקום נכבד – וטוב שכך. זו אחת הבשורות העמוקות שאנו מבשרים בעולם, וכאמור כבר מתחילת הבריאה התורה מלמדת על דבקות של איש באשתו, ורק שם, כחלק מהבניין הנכון של בניין רוחני, קביעות, התמסרות וקשר גופני. עצם העובדה שזו הפרשה שאנו קוראים במנחה של יום הכיפורים מלמדת על החשיבות הגדולה, ואף הציצית נועדה בין השאר למנוע את הפגימה הגדולה שעלולה להיווצר בנפש כתוצאה מרפיון בחיי הקודש.
אולם, ספר 'בראשית' מלמד אותנו היבט נוסף של כל אלה: מדובר לא רק בעבירות על שולחן ערוך אבן העזר, ולא רק בפגימה בקודש, כי אם גם בפגיעה אנושה ב"בין אדם לחברו" ובשולחן ערוך חושן משפט. הנושא של ניצול כוח מכל סוג שהוא ופגיעה מכל סוג שהוא – בין פיזית, בין עיסוק בגופניותה של אישה או של איש אחרים, בין באלימות מילולית, בין בניצול פחד כדי לסחוט וכדו' – צריך להיות חלק בלתי נפרד מעולם חיינו. חז"ל מלמדים כי דינה לא התאוששה ממה שנעשה לה, והרמב"ן מבאר כי "…על דרך הפשט עמדה עם אחיה צרורה באלמנות חיות, כי היתה טמאה בעיניהם" או "…נטלה שמעון וקברה בארץ כנען, והוא כמו שאמרנו, כי היתה עמו בביתו כאלמנה וירדה עמהם למצרים ושם מתה ונקברה בארץ".
ב"ה, אנו כבר לא נמצאים בראיית הנפגעת או הנפגע כ"טומאה", אבל כן נמצאים בעולם בו קשה מאוד לרפא את הצלקות הגדולות. זוהי קריאה להשקיע בתחום הפגיעה את אותה רמת השקעה של "חינוך לצניעות" הנמצא בעולמנו, ועל ידי כך נבנה עולם שלם יותר.
