כי ירט הדרך

אני לא מבינה למה לא פתחתי את הפה קודם. הרי ראיתי את זה בא. ראיתי את הבוס שלי מלהג עם מנהיג ציר הרשע, ממנה אותו לתפקיד המכשף הלאומי. ראיתי איך בונים סביבו תדמית: "אסטרטג על", "נשק יום הדין", "אחד שמבין את המרחב", "קוסם שיודע לעבוד מול כוחות על־טבעיים".

ודווקא אני – סתם אתון – יירטתי את הפרוקסי הזה שלוש פעמים. שלוש פעמים! מאה אחוזי הצלחה. לא בעזרת חיישנים, לא בזכות מערך בקרה – רק אינטואיציה בסיסית של בהמה עם שכל ישר. שלוש פעמים ראיתי את האיום, סטיתי, התרעתי – והוא? רק רצה להכות. ובפעם השלישית? "לו יש חרב בידי!" – כך הוא אמר.

תגידו אתם – איזה קוסם צריך חרב מול אתון? בדיוק כמו האלה שבאו עם כפכפים, מקל סבא וקלצ'ניקובים מול מערכת מתוחכמת של "רואה־יורה", חיל אוויר מהטובים בעולם, כיפת ברזל, כיפת פלדה, וחץ – גאוות האומה והקבלנים.

זאת כנראה המלחמה הראשונה בהיסטוריה שבה נלחמה לוחמת. אמנם לא קרבית, אבל תפקיד חשוב בלוגיסטיקה. בלי דרגות. בלי פיקוד העורף. בלי צל"ש. אבל עם ראייה צלולה, עם רגליים על הקרקע, עם סבלנות של בהמה, ועם שכל של מי ששומעת הרבה ושותקת עוד יותר.

חשבתי לרוץ לבלק, להגיד לו: הקסמים שלו לא עובדים. הנשק שלו בזמן אמת לא יועיל. הפרוקסי שלך נתקע. החרוזים שלו לא מפחידים אף אחד, אפילו לא את מי שעל ארבע. עאלק הן עם כלביא… אבל מי מקשיב לאתון? מי עוצר לחשוב שאולי האיום האמיתי לא בשמיים – אלא באוזניים האטומות?

ואז, אחרי שנכשל, עשה את מה שגנרלים כושלים עושים אחרי תבוסה: העביר את הקרב לחזית אחרת. להזנות את מחנה ישראל – בדיוק כמו הקפלניסטים, שלא הלך להם במחאת הרפורמה, אז הפנו את מרצם וזעמם לניגוח הממשלה בהקשר לחטופים. אם לא בקסם – אז בפיתוי. אם לא במילים – אז בבנות מואב.

ואני? אני שוב שותקת. לא כי אין לי מה לומר, אלא כי אני יודעת שגם אם אפתח שוב את הפה, גם אם אזעק – אף אחד לא יקשיב לאתון. גם אם יש לה על האוכף שלושה כוכבי יירוט…