דבורה ווגנר, ד"ר, סוציולוגית, עורכת ספרות, לקטורית ומגיהה, מחברת הספר "האברך יענקי וייסברג"גם אני צפיתי בסדרה המדוברת "מקום שמח". מעבר להנאה הגדולה מהמשחק, מהבימוי ומהתסריט המשובח, הופתעתי מהניכור שחשתי כלפי הדמויות הכל כך ישראליות, דוברות העברית.
אני נזהרת מצדקנות, מאידיאליזציה של העולם הדתי, מביטויים כמו "אצלנו". כשהתחלתי לכתוב את הטור הזה רציתי למקד את הדיון על משפחות מורכבות, כמו המשפחה שלי, ולמעשה כמו המשפחה המורחבת שלנו כעם ישראל. נדמה היה לי שקיימת איזו סקאלה, שבקצה האחד נמצאים נציגיה הדתיים ביותר ובשני החילוניים ביותר, ורובינו ממוקמים בנקודות שונות על פני הרצף. בעיקר רציתי להאמין שכל הנקודות על פני הקשת איכשהו מתחברות ביניהן.
הדמויות בסדרה, לעומת זאת, חלקן דור שני ושלישי לשורדי שואה, כאילו ביקשו לרדת לחלוטין מכף המאזניים, כמו הניעו את המחוג אל מחוץ למדד. נכון שהבעיות שלהן ייחודיות לישראלים. אבל למרות היידיש, או דווקא בגללה, בסאב-טקסט מובן שהייחודיות הזאת מעיקה, שהשאיפה היא להשתחרר ממנה ולהיות "נורמליים".
הסדרה היא רק דוגמה אחת להלך רוח שמתקיים מתחת לפני השטח – הרצון לברוח ולהתנער מן היהדות שלנו, לקבע את הזהות שלנו בישראליות. אם למקד את התחושה, נדמה לי שהדבר שחסר לי הוא קדושה. סליחה על המילה הכל כך פומפוזית, על הפאתוס. אבל כן, חסרה לי קדושה בשיח, קדושה בקשר בין האנשים, בנראוּת, באופן שבו היהדות משתקפת מן הפנים. לא משהו מוחשי שאפשר לנסח במילים.
למען האמת בשורשו של הניכור יש פחד. פחד שגם בנותיי הדתל"שיות חוות את חייהן ככה. שהשיח הבוטה חדר גם לשפתן. חוסר היכולת שלנו להיות עוד עם, סתם עם, כזה שיכול להיטמע ולהיעלם, עבור חלקנו (נגיד עבור יוצרי הסדרה) הוא מעין סיוט, גורל קשוח שיש להיאבק בו, בין היתר על ידי היאחזות בוולגריות ובסרקזם, מצחיקים ושנונים ככל שיהיו.
אני נזכרת באישה צעירה שפגשתי פעם, במבט הנדהם שלה כשאמרתי לה שרואים עליה שהיא דתל"שית. היא הסיטה את תלתליה, ומאחורי אוזנה בצבץ קעקוע עדין. לא היא ולא אני יכולנו להסביר מה בדיוק ראיתי, איך ידעתי. אבל העיניים, שהבריקו אפילו שלא זלגו מהן דמעות, אישרו לי את מה שאי אפשר לברוח ממנו.
