מירון ח. איזקסוןהתאומיות הפנימית באישיותו של יעקב ממשיכה את דרכה. כעת היא מופנית גם בפניותיו אל תאומו החיצוני, עשיו. "כה תאמרון לאדונִי לעשיו, כה אמר עבדך יעקב…". השם עשיו לא מתייצב לבדו אלא בצירוף הכינוי "אדונִי". השם יעקב אינו משוחח לבדו אלא בצירוף הכינוי "עבדך". ובהמשך: "באנו אל אחיך אל עשיו" "מיד אחי מיד עשיו" וכן הלאה.
זהותו של עשיו בתודעת יעקב מורכבת מגורמים שונים, שקשה מאוד להפריד ביניהם. המקום הבולט שבו יעקב נותר "לבדו" גם מבחינת תחושתו הפנימית הוא במאבק עם "האיש": "ויִותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו עד עלות השחר". דומני שכאן מצא יעקב אבינו ממד של אחדות מוחלטת בתודעתו, ולא במקרה מייד בעקבותיה מתווסף אליו השם ישראל. "ויקרא יעקב שם המקום פניאל, כי ראיתי אלקים פנים אל פנים ותִנצל נפשי".
הפשט שכאן הוא: למרות שראיתי (כמובן במובן הנבואי והמטפורי) את פני השֵם, בכל זאת לא מתתי ונשארתי חי. אני מבקש להציע כיוון שונה: ברגע המכריע הזה של הבחינה העמוקה ביותר של זהותי האישית. ברגע המכריע הזה שבו אני בין איומו של לבן חותני לבין האתגר המתחדש של עשיו אחי, העובדה שראיתי את פני השם, העובדה שזכיתי למעלה רוחנית כה גבוהה – היא הסיבה וההסבר לכך שנפשי ניצלה! הייתה כאן ראיית פנים של הצלה ורווחה, ולא ראיית פנים של סכנת מוות כשלעצמה.
ההסתכלות בפנים של אחרים דורשת את יכולת ההתבוננות העמוקה. מי יודע מה נתון בפניו של תינוק, מבוגר, זקן, איש או אישה? יש הבדל גדול בתחושתנו כאשר מדובר באדם שאותו אנו רואים מדי יום, לבין אדם שלא ראינו את פניו זמן מה ועתה שוב נפגשים עימו. כמו כן, קשה לנו מאוד לנתֵק בין דעתנו כלפי אדם מסוים לבין מבטו ומבנה פניו.
אין ספק שגם כאשר אנו מדברים על אישיותו של אדם, כמו גם על יופיו וטבעו, הפנים הם ממד מרכזי בקביעת דעתנו, הרבה יותר מכל איבר אחר בגופנו. נגיעה בפנינו או בפני אחרים שונה מכל נגיעה אחרת מבחינת קרבתה ותחושותיה. אני, כדוגמה קטנה, לא יכול ולא רוצה לשכוח את תחושת הנשיקה של אבי ז"ל על מצחי, שהייתה מבחינתו הביטוי העמוק ביותר לאהבתנו.
יעקב לא מהסס להשתמש בנושא הפנים גם כשהדבר נוגע לעשיו (לג, י). אולם, כשהדבר מתאפשר הוא משנה את הדיבור על פני האדם, לדיבור על מי צועד לפנים ומי לאחור. "יעבר נא אדונִי לפני עבדו, ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפניי ולרגל הילדים עד אשר אבוא אל אדונִי שעירה". מעתה לא נשמע רק פנים מול פנים, אלא נשוב להיות בתנועה, פנים אחרי פנים.
הנימוק (או התירוץ) של יעקב להפרדת הצמידות עם עשיו מוסברת על ידו באיטיות הנדרשת ממנו עקב המחנה המשמעותי ההולך עימו, כולל הילדים. נדמה לי שמשפט זה כולל תובנה רחבה יותר: את פנינו לא נוכל להמשיך להראות ולראות ללא הרף. צריך להשהות וראוי להמתין. מעתה אני (יעקב) אתנהל לאיטי כיוון שגם לגבי ילדיי וגם לגבי משימותיי ("המלאכה") הגיעה עת היסודיות. בבית אבא התנצחנו שנינו. בבית לבן חייתי בבולמוס אחר, מאיים ומורכב. בדרכי היה עליי להתמודד עם סכנות שונות. עתה עליי לנהל את עצמי אחרת, "לאיטי", בלי להיות מרוכז במראה הפנים שלי ושלך. אני מתחיל בדרך הקניין האיטית והיסודית של בנין העם והארץ. כך "עשה סוכות", וכך "קנה את חלקת השדה" בשכם.
אדם מביט בפני אדם אחר ורואה מעט מצלם אלוקים שבו. אולם, הוא אינו יכול להתעלם מכך שיש לו גם עוד כברת דרך משמעותית אחרת, ולכן לא די לו להביט בפני עצמו במראָה ולא די לו לעסוק בקביעות רק בפניו של אדם אחר.
