ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)פרשת וישלח עוסקת בשאלות הגדולות של חיינו הציבוריים והלאומיים: זהות, אחריות, התמודדות עם פחד, גבולות, פיוס, ובעיקר: מהי מנהיגות מוסרית בעולם מסובך ואלים. יעקב הנערך לפגישה עם עשיו אחיו, הפגישה שמסמלת את העימות הגדול בין הגלות לבין ההשתרשות בארץ, מלמד אותנו שיעור עמוק על חייו של עם ישראל גם היום.
יעקב, זקן ובעל ניסיון חיים, מבצע בפרשה זו פעולות שאינן מביישות אף בחור צעיר. בספרו "מגילנות לגזענות, כרוניקה של שליטה" כותב המחבר, חיים חזן, שהזיקנה ראויה להאדרה, להוגנות חברתית, למקומה המרכזי בתרבות ולחקר אקדמי אמיתי. הוא מונה את כל הגורמים המתנשאים, הפטרוניים, הגזעניים העושים יד אחת כדי לשייך את הזקנים לסוג אנושי נבדל, מרוחק ומאוס בתרבות מודרנית שמקדשת נעורים ומתנערת ממשמעותו של הזקן. ספרו של הפרופ' חיים חזן מזכיר שהזיקנה איננה חולשה אלא מקור סמכות, מסורת, זיכרון וחכמה. חברה המנתקת עצמה מזקניה, מתנתקת משורשיה. זהו שיעור חשוב: הברכה לדורות הבאים חייבת להתחיל בכבוד לדורות שקדמו.
יעקב נאבק עם הדמות המסתורית בלילה, רגע לפני המפגש עם עשיו. המאבק הזה איננו רק פיזי, הוא מאבק על זהות. כשהמלאך שואל "מה שמך?", אין זו שאלה טכנית. זוהי דרישה ללקיחת אחריות: הכרה בעבר, במורכבות, בחולשות ובחוזקות. ורק לאחר שיאמר "יעקב", הוא יכול לקבל שם חדש: ישראל.
סארטר כתב שהאדם נופל ל"אמונה רעה", כשהוא מתרץ את מצבו באשמת גורמים חיצוניים במקום לקחת אחריות. התורה הקדימה אותו: בלי הכרה במעשינו, בלי אחריות מוסרית, אי אפשר לזכות בשם "ישראל". המסר הזה קריטי דווקא בימינו, בשעה שישראל מצויה בתוך מאבק על תודעה, על לגיטימציה ועל צדקת דרכה. המאבק אינו רק מול אויבים חיצוניים, אלא לעיתים מול חולשות פנימיות: שחיתות, בלבול מוסרי, או אובדן אמון במוסדות. כאשר מוסד אקדמי מכבד התנהלות שאיננה עומדת באמות מידה מוסריות, הציבור חש ש"משהו בזהות" נשחק. יעקב מלמד אותנו: זהות לאומית איננה תואר שמקבלים, אלא מאבק מתמיד שמבוסס על לקיחת אחריות.
יעקב חושש מפגישה עם עשיו, אך איננו בורח. הוא ניגש למפגש בזהירות, בהכנות, בתפילה ובאחריות. דורות רבים של יהודים חיו בתחושת "וירא… ויצר" מול עמים שסביבם, וכך גם היום: יהודים בצפון אמריקה חווים אנטישמיות גוברת, וכפי שמראים נתוני ארגוני העלייה – רבים רואים בארץ את המקום היחיד שבו הם יכולים לבנות עתיד יציב. דווקא העובדה שיהודים רבים ברחבי העולם בוחנים שוב את הקשר שלהם לארץ מזכירה את המשמעות העמוקה של "ויאבק… עד עלות השחר": הזהות היהודית איננה מובנת מאליה; היא נאבקת כדי להמשיך להתקיים.
אחת הבעיות המחריפות בשיח הבינלאומי כיום היא השיח על הזכויות ההיסטוריות של עם ישראל בארצו. יעקב שב לארץ כנען לא מתנצל על זכותו להיות שם. הוא אינו פולש, אינו מהגר, הוא שב אל ביתו. כאשר שיח הזכויות של ישראל נחלש, וכשאנחנו עצמנו חוששים לדבר על הזכות המוסרית-היסטורית של העם היהודי לריבונות בארץ זו, אנחנו מחלישים את עצמנו. יעקב מלמד אותנו לא להתבייש באמת: יש לנו זכות מוסרית והיסטורית לחיות בארץ ישראל כבני חורין. העולם יעריך אותנו יותר אם נדבר על זכויותינו שלנו, ולא רק נגיב להאשמות של אחרים.
כאשר יעקב תובע מן המלאך ברכה, הוא תובע צדק. הוא אינו מוותר. המאבק הזה מזכיר את מאבקה של משפחת גולדין והציבור הישראלי כולו להשבתו של הדר הי"ד. חוסר היכולת שלנו להציב תנאים ברורים בזירות בינלאומיות, כמו בסוגיית העברת חיסוני הקורונה לעזה בעבר, מעלה שאלות עמוקות על היכולת של מדינה לשלב מוסר עם אחריות לאזרחיה. הפרשה מזכירה לנו: לא לוותר על דרישת צדק. לא לשלוח לפני שקיבלנו ברכה, או במקרה שלנו: החזרת הבנים.
יעקב בוחר במילים של צניעות, אך משתמש בהן כדי לומר אמת. לא מתוך חולשה אלא מתוך עוצמה. במציאות שבה הנדסת תודעה נגד ישראל פועלת כבר מגיל צעיר בחלק ממערכות החינוך בעולם, עלינו לפעול בחכמה: גם בהסברה שמבוססת על אנשים שאינם מזוהים עם ישראל הרשמית, וגם בשינוי השיח מבפנים. כשהדור הצעיר באמריקה מפנה עורף לישראל, זו איננה גזירת גורל, זהו כישלון מערכתי שניתן לתקן. אבל התיקון מתחיל דווקא בבירור פנימי: מי אנחנו? מהי זכותנו? מהי שליחותנו?
חזרתו של יעקב לארץ איננה שיבה רומנטית בלבד; זהו מהלך אסטרטגי בתוך מרחב עוין. הסכנות סביבו רבות, בדיוק כמו המציאות המזרח-תיכונית של ימינו: טרור חוזר ביהודה ושומרון, התחמשות איראנית, שאיפות אימפריאליות של מדינות שכנות. המסר בפרשה ברור: יעקב איננו מתעלם מהמציאות. הוא נערך, מתכונן, מבין את המרחב, אבל אינו מוותר על מקומו בארץ.
