יואב שורק (ד"ר, יו"ר 'תורה ישראלית – לכתחילה')בפרקים הקודמים דיברנו על קריאת שמע כחובה קצרה, פשוטה ויומיומית של שמירת זיקה לתורה ולאמונה. דיברנו גם על כך שהתפילה הקבועה, שאנו מכירים טוב כל כך, אינה בהכרח 'מתבקשת' ממערכת היחסים שבין אדם לבוראו (ואף לא בין ציבור לאלוהיו) על פי התורה. לאחר הנחת יסודות אלה, אנו יכולים לפנות אל המפעל הגדול של חכמינו – מפעל הקריאות, הברכות והתפילות.
נשוב רגע אל הישראלי של ימי הבית הראשון. איך נראים החיים ה'דתיים' של בן ישראל בעידן ההוא? במה ניכר ישראל מן הנוכרי, מן העמים הסובבים, עובדי העבודה הזרה?
התשובה הראשונה והפשוטה היא – בכך שאין הוא עובד לאלילים. בעוד אצל הגויים יש פולחן על ההרים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן, בן ישראל רואה בכל אלו תועבה. הרי כך נפתח הגילוי של א-לוהים בהר סיני: "אנוכי ה' א-לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים – לא יהיה לך א-להים אחרים על פניי. לא תעשה לך פסל וכל תמונה… לא תשתחווה להם ולא תעבדם… לא תישא את שם ה' א-להיך לשווא…"
לפני הכל, בן ישראל הוא זה שאינו עובד לאלילים (וכדברי ר' יוחנן במגילה יג). מה כן? הוא שומר את השבת, מכבד את הוריו ומנהל אורח חיים מוסרי (לא תרצח… וכל אשר לרעך). זהו העיקר שאינו תלוי ככל הנראה במסגרות הלאומיות. רוב ככל המצוות האחרות מתממשות על ידי הסדרים הכלליים – הנוגעים ביחסי המסחר והכלכלה, בעבודת השדה ובמערכת הפלילית והמדינית, הסדרים ההופכים את העקרונות של עשרת הדברים לחוקה מפורטת.
כדי לעמוד בפני הפיתוי של העבודה הזרה; כדי להחזיק במערכת המצוות התובענית; כדי לשמור את נאמנותו של היחיד לסיפור הלאומי-דתי של הברית, נדרשת תחזוקה של הנרטיב ושל השייכות, רגעים של התעלות ורגעים של מפגש – ואלו נעשים בעיקר בשלושת הרגלים, בהם העם מתקבץ אל ירושלים, לראות ולהיראות, ואחת לשבע שנים, במעמד ההקהל.
המודל הזה, ככל הנראה, לא עבד. העתקת המוקד מפולחן לקיום מצוות היה קשה מדי. הוא מממש את המעברים הקשים האחרים – מאליל בעל צורה לאלוהים מופשט, ומאדם תלותי ומשועבד לאדם בן חורין ואחראי. קשה מדי, ו'הבמות לא סרו', וגם לא פולחני הבעל והאשרה.
בימי הבית השני ואחריו מתחוללת המהפכה. יהודים מבקשים לבטא את זהותם ונאמנותם, לממש את היותם חלק מעדת המאמינים, בדרכים אחרות, חדשות. בשלב הראשון מתפשטת תרבות של טהרה: אף שהתורה הגבילה את דיני הטהרה למרחב המקדש בלבד, או לכוהנים ולתרומה, מתפתחת תפיסה שמבקשת 'לאכול חולין בטהרה', כלומר לנהל את היומיום שבגבולין לפי מערכת משוכללת של הקפדות, היוצרת במידה רבה אורח חיים מובחן. זו אינה דרישה לכולם – זו 'התנדבות' של מי שייקראו בשל כך 'חברים', קבוצת מיעוט שבעצם קיומה יוצרת, לראשונה בעם היהודי, שני מעמדות מבחינה דתית.
אך במקביל, ובהמשך גם כמין תחליף, צומחת גם דרך חדשה לביטוי השייכות לברית הישראלית עם א-לוהים, דרך של מילים ולא של טקסים. מרכזה של העבודה עובר אל העמל הנעשה בתודעה ובפה, בלימוד התורה ובתפילה. המעיין בפרקי המשנה של ברכות, שלא במקרה נבחרה לפתוח את הש"ס כולו, רואה בבירור כיצד בונים חכמים את דיני קריאת שמע ותפילה מתוך דיאלוג עם 'השכבות הקודמות', זו של עבודת המקדש וזו של הטהרה.
התפילה – תפילת העמידה – מעוצבת כתפילה ציבורית. אבל לא מדובר רק על התוכן, אלא גם על הטקס: כפי שניכר מספרות חז"ל (וספרו החשוב של פרופ' דוד הנשקה, 'לבקש תפילה', מעניק לכך גיבוי ודיוק), ראשיתה של התפילה בתפילתו של שליח הציבור, ורק בהמשך הוטלה על היחידים החובה, או שמא הוענקה להם הזכות, להקדים ולומר אותה ביחיד. האם נועדה התפילה ליחידים נבחרים, בני מעמד החכמים? האם היא נועדה להיות נחלתם של כל ה'חברים', ולהחליף אט-אט את ההקפדה על הטהרה? האם כיוון רבן גמליאל מלכתחילה להתפשטותה של תפילת היחיד כחובה פשוטה אל המוני בית ישראל?
זו שאלה חשובה, שנניח לעת עתה בצד. כך או אחרת, חכמים עיצבו לנו סדר תפילה הכורך את מצוות קריאת שמע עם העמידה, ומעגן את שניהם בתוך הסיפור שילווה מעתה את העם היהודי וישמור עליו לאורך גלות ארוכה: מצד אחד, תודעה היסטורית-משיחית ברורה, המתבטאת הן בברכת 'גאולה' בשחרית ובערבית והן בתוכן וסדר ברכותיה של העמידה; ומצד שני, תודעת נבחרות ונבדלות יהודית, שמאפיינה העיקרי הוא דווקא הזיקה לתורה וללימודה (ברכות התורה ובייחוד – ברכות אהבה שבשחרית ובערבית).
בזכות מערכת תפילות זו, גם אם נאמרה לרוב 'כצפצוף הזרזיר', שמרנו על זהותנו – ושבנו לארצנו.
