ד"ר נעמי (יפה) עיני (פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)"לא נתחיל את תהליך הריפוי, עד שישוחרר החטוף האחרון". משפט זה מלווה אותנו זמן ארוך ומהדהד בתקשורת ללא הפסקה. חטוף חלל אחד נותר ברצועת עזה: רס"ל רן גואילי, לוחם היס"מ ממיתר, שיצא מביתו ונלחם למרות פציעתו, חיסל מחבלים והציל כ-100 בני אדם. כולנו מתפללים לשובו ולקבורתו בקבר ישראל.
אך ללא קשר לכמיהה להשבת רן ז"ל, ולצד ההודיה על חזרת כל החטופים מלבדו, אבקש לטעון כנגד האופן בו מנוסחת הקריאה בתקשורת, המצוטטת במשפט הפתיחה של טור זה. אופן המעביר את "האחריות" על בריאות הנפש שלנו כפרטים וכאומה – לגורמים בממשלה, ואף חמור מכך – לאויבינו, רוצחי חמאס. בריאות הנפש שלנו – אסור שתהיה תלויה באף גורם חיצוני!
בשפה פסיכולוגית, משפט "עד החטוף האחרון" מייצג בחירה במיקוד שליטה חיצוני. מיקוד שליטה מתייחס לאמונה של אדם לגבי המידה בה הוא שולט בחייו (פנימי), או המידה בה גורמים חיצוניים כמו מזל, גורל או אחרים שולטים בהם (חיצוני). מחקרים מצביעים על כך שבעוד מיקוד שליטה פנימי גורם לאנשים לקחת אחריות, להאמין ביכולותיהם ולהשקיע מאמץ בהשגת מטרות – מיקוד חיצוני מוביל לעיתים לתחושת חוסר שליטה, לחץ ודיכאון.
ד"ר אדית אווה אגר מתארת עבודה עם אנשים שחוו טראומות בחייהם ורואים עצמם קורבנות של המצב הקשה בו הם נתונים. "מעולם לא פגשתי אדם שבחר ביודעין לחיות בשבי", היא כותבת. "אבל ראיתי שוב ושוב באיזו קלות אנו מפקירים את חירותנו הרוחנית והנפשית בידי אחרים. באיזו קלות אנו בוחרים לתת לאדם או לישות אחרת את האחריות להנחות את חיינו, לבחור בשבילנו… כשאנחנו נמנעים מלקבל אחריות על עצמנו, אנחנו מוותרים על היכולת ליצור ולגלות פשר, משמעות. במילים אחרות, אנחנו מוותרים על החיים" (הבחירה, עמ' 304).
לדעת אגר, ריפוי אינו תוצאה של תנאים חיצוניים מתאימים, אלא של לקיחת אחריות אישית מצד הסובל – על רגשותיו ותפקודו. "ישנו הפצע, וישנה התוצאה של הפצע", קובעת אגר. וזו, האחרונה, בשליטתנו – היא החירות שלנו לקבוע כיצד ייראו חיינו מכאן והלאה.
ההכרזה שבריאות הנפש הפרטית שלנו ושיקום החברה הישראלית תלויים בהשבת כל החטופים, ייתכן שמטרותיה הפעלת לחץ לקידום פעולות להשבתם, אך תהיה זו טעות מרה וחוסר אחריות אישית וציבורית, לאמץ אותה כאמת פסיכולוגית.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
