הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)התפתחות הרפואה הביאה בכנפיה שאלות הלכתיות חדשות, כדוגמת שאלת ייחוס האימהות במקרה שעובר של אישה אחת הושתל ברחם של אישה אחרת, זאת כדי שיצלח את ההיריון בשלום. השאלה המרכזית מן ההיבט ההלכתי, היא מי משתי הנשים המעורבות מבחינה ביולוגית ביצירת הוולד נחשבת כאם – האישה אשר תרמה את המטען הגנטי ליצירתו, או שמא זו שנשאה אותו ברחמה חודשים ארוכים והביאה להולדתו?
קביעת אימהות על סמך היחס הביולוגי נוגעת למספר רב של דינים הלכתיים מהותיים ויסודיים, כגון לדיני עריות – מי נחשבים כקרובים שאסורים בחיתון; לדיני ירושה – את מי מהאימהות יורש היילוד; לקביעת מעמדו הלאומי של הנולד – כאשר אחת האימהות נוכרייה והשנייה ישראלית או להפך, ועוד; כך גם לעניין כשרות הייחוס – כאשר האחת פסולה לבוא בקהל והשנייה כשרה או להפך; לעניין פדיון הבן – בהיות אחת ישראלית והשנייה לווייה או להיפך, או כאשר שתיהן ישראליות, ואחת מהן כבר ילדה קודם לכן.
בניגוד ליתר בניו של יעקב, שלשמם ניתן בתורה הסבר, לשמה של דינה לא ניתן הסבר. במדרש נדרש שמה על שם "דין", שלאה בהריונה דנה דין בעצמה שתיוולד לה דווקא בת ולא בן. התלמוד מדייק זאת מהפסוק, "וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה" (בראשית ל, כא): "מאי ואחר? …לאחר שדנה לאה דין בעצמה ואמרה, שנים עשר שבטים עתידין לצאת מיעקב, ששה יצאו ממנו, וארבעה מן השפחות – הרי עשרה, אם זה זכר – לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות! מיד נהפכה לבת, שנאמר ותקרא את שמה דינה"! (ברכות ס' ע"א).
לאה הפגינה כלפי רחל רגשות עזים של אחווה ורגישות בכך שהתפללה עבורה כי תלד ילד. כשהייתה בהריונה עם ילדה השביעי, התפללה לאה שהעובר יהיה ממין נקבה, כך שגם רחל תזכה לחלק בשבטי ישראל.
מסורת אחרת מופיעה בתרגום יונתן בן עוזיאל ולפיה, בעקבות אותה תפילה של לאה כדלעיל, שמע אלוקים את בקשת לאה והתחלפו העוברים במעיים. עוברה של רחל שהיה ממין נקבה, ניתן ברחם לאה, ואילו של לאה, שהיה ממין זכר, ניתן ברחם רחל (שם ל' כ"א). למרות שתחילת ההיריון של דינה היה ברחמה של רחל, בכל זאת נקראה דינה "בת לאה", והתייחסה אחר לאה שילדה אותה.
מכאן לכאורה יש ראיה שבתרומת ביצית או בפונדקאות, הוולד מתייחס אחר האישה שילדה אותו. מאידך גיסא, יש שהביאו ראיה מלידת דינה שאדרבה, הוולד אינו מתייחס אחר היולדת, אלא אחר בעלת הביצית. כך מובא בבעלי התוספות, שאע"פ שלאה ילדה את דינה, מכיוון שתחילת העיבור לא היה אצלה אלא אצל רחל, אין דינה מתייחסת אחר לאה אלא אחרי רחל "שתחילת העיבור היה אצלה", ולכן יכול היה שמעון לשאת את דינה לאשה כמובא במדרש, שהרי הייתה בתה של רחל ואינה אחותו מן האם (מושב זקנים לבעלי התו"ס שם).
רוב הפוסקים בני זמננו סבורים כי היולדת נחשבת כאם, גם אם החומר הביולוגי מקורו באם אחרת. הסוברים כן נסמכים בפסיקתם על סוגיית "שני אחים תאומים", שמקורה במשנה "שני אחים תאומים… הייתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה לא חולצין ולא מייבמין אבל חייבים משום אשת אח" (יבמות צ"ז ע"ב).
המקרה הנדון בסוגיה הוא של תאומים אשר בזמן העיבור היו האם והאב נוכרים, אולם במהלך ההיריון האם התגיירה, כך שהתאומים נולדו לאישה יהודייה. איסור אשת אח הוא איסור מפורש בתורה, והוא חל על התאומים, כי הם נחשבים כאחים מצד האם, ומיוחסים אחר היולדת היהודייה ולא אחר האם הגנטית שהייתה נוכרייה.
חלותו של איסור "אשת אח" ביחס לתאומים, מספקת את ההוכחה הדרושה ומורה על כך שקשר היוחסין מצד האם נרקם בעת הלידה (שו"ת ציץ אליעזר חי"ט, מ', הרב ז"נ גולדברג "ייחוס אימהות בהשתלת עובר ברחם של אחרת", תחומין ה'). פוסקים אחדים סוברים שהאימהות נקבעת בשעת ההפריה, והאם הגנטית היא אמו של הוולד (הרב שלמה גורן, תורת הרפואה, עמ' 171-183).
ישנם פוסקים הסבורים שיש להכיר באופן מעשי בשתי הנשים כאימהות לחומרה, "לכן באופן מעשי, צריך להתייחס לשתי האימהות" (הגנטית והיולדת), (תחומין י' עמ' 273, 277-281). הרב גולדברג חושש לשני נושאים – כשרות ייחוסו של הנולד לנישואין, בשל החשש מפני פגם במעמדה האישי של האם הגנטית, ולחשש מפני נישואין בין אחים גנטיים בני אותה אם.
