החוטם – הולך נגד הרוח

האף, החוטם, הוא איבר ההרחה אצל היונקים. האף מכיל את הנחיריים, המסייעים לשאיפה ונשיפה של אוויר עבור מערכת הנשימה ובהם מצויים חיישני הרחה.

פרשת בהעלותך עוסקת, בתלונותיו של העם כלפי מנהיגיו והפחד שלו הן מן המדבר ומקשייו והן מן הארץ החדשה והזרה לעם שהתרגל לעבדות. המשבר הראשון- "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ד'", והתגובה ממהרת לבוא באמצעות אש המתלקחת בקצה המחנה "וַיִּשְׁמַע ד' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ ד' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה" (במד' י"א, א'). למתלוננים התווספו גם מתאווים "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה… וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים" (שם, ד'-ה'). העם מאס במָן כמאכלו הבלעדי ומייחל לבשר ולכל התוספות שאכל במצרים חינם. תגובת הא-ל על כך – אפו חורה, הוא מעניש את בני ישראל, אבל גם שולח להם את מושא תאוותם – הבשר. העם מקבל את מבוקשו במשך חודש ימים, "עַד אֲשֶׁר-יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי-מְאַסְתֶּם אֶת-ד' אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם" (שם, כ). והסוף ידוע, הם מתו בתוך תאוותם בעוד הבשר בין שיניהם וכך גם נקרא מקום קבורתם, "קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי-שָׁם קָבְרוּ אֶת-הָעָם הַמִּתְאַוִּים"(שם, ל"ד).

בתוך חלל האף, האוויר עובר דרך מסננים הנקראים קונכיות האף אשר מאטות את התנועה שלו ומכוונות אותו לעבר תאי רירית הנקראת  אשר קולטים את מולקולות הריח על ידי רצפטורים ייעודיים ומעבירים אותות חשמליים למוח.

פעמיים חורה אפו של ד' על התלונות של עמו או על התנהגותו המבישה, ופעמיים הוא מעניש אותם   ומכנה את מקום הענישה בצירוף לשוני. במקרה הראשון בערה בהם האש והמקום נקרא תבערה (במד' י"א, א'-ד'), ובמקרה השני חרה אפו של ד' והוא הכה בבני ישראל על השְלָו – על שהתאוו תאווה ואספו אותו חמרים חמרים – והמקום נקרא קברות התאוה (שם, ל"ג-ל"ד). הבשר ניתן להם בכמויות גדולות, "…לא יום אחד תאכלון ולא יומיים ולא חמשה ימים ולא עשרים יום. עד חֹדש ימים עד אשר יֵצא מאפכם והיה לכם לזרא, יען כי מאסתם את ד' אשר בקרבכם וַתבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים. … הצאן ובשר ישחט להם ומצא להם? אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם?" (שם, י"ח-כ"ב). המילה "אף" משחקת בצירופים הכבולים הקשורים ד' ובדבריו תפקיד מרכזי. במרכז הקטע הרטורי שהוזכר נמצא הצירוף, "יצא מאפכם" במובן המוסבר מיד בהמשך, ויהיה לכם לזרא. הביטוי "יצא מאפו" במובן של "נמאס לו" ובמנותק מהקשר מסוים, נתפס בימינו כצירוף מאובן של השפה המדוברת ושל הסלנג שבה.

מספר חיות פיתחו חדק ארוך שבנוסף להרחה הוא משמש כשריר המאפשר תמרון רב. אצל האדם יש כ-5 מיליון קולטי ריח והוא יכול להבחין בין טריליון ריחות שונים.

ההלכה קובעת שמי שאין לו חוש הריח, ויש ריח רע מחוץ לבית, מותר לו לקרוא בתורה ובכל דבר שבקדושה, אף על פי שאחרים מריחים את הריח הרע, אבל אם הריח הרע נמצא בבית, אסור לו לקרוא דברים שבקדושה אם אחרים מריחים אותו, אף על פי שהוא אינו מריח (בן איש חי, שנה א', פר' בא, סקט"ז).

מדין ברכות הנהנין לברך ברכה מיוחדת על הריח, והיינו דווקא ריח טוב "אסור ליהנות מריח טוב עד שיברך קודם שיריח" (שו"ע, או"ח, רט"ז, סעי' א'). בטור מובאת מחלוקת קדמונים ביחס למי שאין לו חוש הריח "וכתב עוד ה"ר אפרים מי שאינו מריח ומברך על הבשמים הוי ברכה לבטלה ואף להוציא בני ביתו אינו יכול ולא דמי לקידושא ואבדלתא וברכת המוציא של מצוה שהן חובה אבל זה אינו אלא מנהג בעלמא ולא נהירא שהרי פורס אדם פרוסה לבני ביתו אף ע"פ שאינו אוכל עמהם והתם מאי חובה איכא וכן הורה לי אדוני אבי הרא"ש ז"ל" (טור או"ח, סוף סי' רצ"ז), דעת רבינו אפרים שמי שאינו מריח לא יברך ברכה על בשמים, ולדעת הרא"ש יברך.

למעשה פסק השולחן ערוך "מי שאינו מריח אינו מברך על הבשמים אלא אם כן נתכוון להוציא בני ביתו הקטנים שהגיעו לחינוך או להוציא מי שאינו יודע" (או"ח, רצ"ז, ה'), אך הביא המשנה ברורה שם שכל האחרונים חולקים על זה ודווקא את בניו הקטנים יכול להוציא משום חינוך כדין כל ברכות הנהנין, ולא את מי שאינו מריח (שם, ס"ק י"ג).  בספר כף החיים כתב בשם ההלכות קטנות (חלק ב' סי' קפ"ד) שהוא הדין אם הוא מצונן ומשום כך אין הריח עולה למוח (ס"ק ל"ד). ובשמירת שבת כהלכתה סיכם הדברים "מי שאינו מריח, כגון שהוא מצונן, לא יברך ברכת הבשמים, גם אם בדעתו להוציא את בני ביתו, שהם יריחו בבשמים. ובמקרה זה יברך אחד מבני הבית על הבשמים ויכוון להוציא גם את המבדיל, והלה יענה "אמן" ויריח מעט אחריו. ואף על פי שאינו מריח, יכול הוא לברך ברכת הבשמים בשביל קטנים, ולאו דווקא בנים קטנים שלו, אם אמנם אינם יודעים לברך בעצמם, והם יריחו בבשמים מיד לאחר ברכתו. אבל במקרה זה לא יברך להם בתוך סדר ברכות ההבדלה, אלא יברך להם לאחר ששתה מיין ההבדלה" (שמירת שבת כהלכתה, ח"ב, סי' ס"א ס"ה).

(בהעלותך תשפ"ג)