מסע ההתבגרות של יוסף ויהודה

פרשת וישב פותחת את אחת הדרמות הגדולות והסבוכות בתנ"ך: סיפור יוסף ואחיו. במבט ראשון, הסיפור נראה כטרגדיה של שנאת חינם וקנאה משפחתית, אך עיון מעמיק בפסוקים חושף בפנינו תהליך כפול של תיקון והתבגרות – הן של יוסף והן של יהודה. שני אחים, שני אבות טיפוס של מנהיגים לעתיד, שנדרשים לרדת אל "הבור" כדי לצמוח מתוכו.

כדי להבין את השבר, עלינו לחזור לילדותו של יוסף. הפסוקים המעטים שמתארים את נעוריו מציירים דמות בודדה. יוסף מתואר כ"נער את בני בלהה ואת בני זלפה, נשי אביו". הוא אינו משתייך לחבורת בני לאה החזקה, וגם בקרב בני השפחות הוא מתפקד כמעין נספח או משרת.

יוסף הוא "אאוטסיידר" שמנסה נואשות למצוא את מקומו. הבאת דיבת האחים אל אביהם היא זעקה לתשומת לב. יוסף מבין שכדי לזכות בהערכה, עליו להיות "הילד הטוב" של האבא, זה שמדווח על האחרים. יעקב, באהבתו היתרה, משתף פעולה עם הדינמיקה הזו, אך בכך גוזר על יוסף בדידות גדולה עוד יותר.

בשלב זה, יוסף בורח אל עולם החלומות. חלומותיו מלאים בגאווה, בכוח ובמרכזיות עצמית. הוא מספר אותם לאחיו, לא מתוך רצון להתגרות, אלא מתוך חוסר טקט משווע וחוסר הבנה בסיסי בנפש האדם. זה כמובן לא מתחיל אפילו להצדיק את מה שיעשו האחים ליוסף. אך כדבר שבעובדה, הניתוק הזה מהמציאות החברתית והמשפחתית שסביבו, הוא שמוביל בסופו של דבר לטרגדיה: השלכתו של יוסף אל הבור, ניתוקו ממשפחתו ומכירתו לעבד.

 מהחלום אל האמפתיה

הירידה למצרים היא קו השבר. המציאות טופחת על פניו של יוסף החולם. בבית פוטיפר ובבית הסוהר הוא לומד בדרך הקשה, שחלומות שמנותקים מהמציאות עלולים להוביל למוות. אולם, דווקא בבור האסורים מתחולל השינוי: יוסף, שעד כה היה עסוק בחלומותיו שלו, מפנה לראשונה את מבטו החוצה. הרגע המכונן מתרחש בפסוק פשוט אחד: "וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹעֲפִים… מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם?".

לראשונה בחייו, יוסף מגלה אמפתיה. הוא לומד לזהות מצוקה אצל הזולת. מכאן ואילך, הוא לא רק חולם, הוא פותר חלומות של אחרים. בתחילה את חלומם של שר המשקים ושל שר האופים, ולאחר מכן גם את חלומותיו של פרעה. ולמול חלומות פרעה, יוסף לא רק פותר אותם, אלא גם מצרף לפתרונו תוכנית פעולה ממשית במציאות, שמובילה אותו לעמדת המשנה למלך מצרים ומביאה פדות לעם המצרי כולו, ובנוסף לאחיו ולמשפחתו. היכולת הזו, לצאת מעצמו ולהביא מזור לאחר, היא הסולם שמוציא אותו מהבור ומעלה אותו לגדולה.

 התיקון של יהודה

במקביל לסיפורו של יוסף, התורה "קוטעת" את העלילה בסיפור יהודה ותמר. מדוע? כי גם יהודה עובר תהליך מקביל. יהודה, האיש שהציע למכור את יוסף ("מה בצע כי נהרוג את אחינו"), מתגלה בתחילה כמנהיג כוחני ואטום. בפרשת תמר, הוא גוזר את דינה למוות בפזיזות, בדומה לאופן שבו נגזר גורלו של יוסף. ההקבלות בין הסיפורים זועקות: גדי העזים, הבגדים, והמילים הנוקבות "הכר נא" (הכתונת / החותמת והפתילים).

אך ברגע האמת, יהודה עושה את מה שיוסף הצעיר לא ידע לעשות – הוא לוקח אחריות. המילים "צדקה ממני" הן נקודת המפנה. אם יוסף למד את השיעור שלו דרך הסבל והבדידות, יהודה לומד אותו דרך הכישלון וההודאה באשמה, לאחר הניסיון להפעיל כוח ועוצמה באופן מנוכר ואטום. יהודה הופך ממנהיג שמוכר את אחיו, למנהיג שמוכן בהמשך להקריב את עצמו כדי לערוב לחייו של בנימין ("אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ").

 שני מלכים, שתי דרכים

פרשת וישב מציגה בפנינו את כור ההיתוך של הנהגת עם ישראל. מצד אחד יוסף – האיש התם והישר שנזרק אל מחוץ למחנה ולמד לשרוד בעזרת כישרון, עורמה פוליטית (שנרכשה בעמל) ורגישות לאחרים. הוא למד לחבר את החלום למציאות ולתרגם חזון לתוכנית פעולה שמצילה חיים; מצד שני יהודה – המנהיג הטבעי, שנפל מאיגרא רמא, אך ידע לקום מתוך החטא, להודות בטעות ולגלות אחריות וערבות הדדית.

בסופו של התהליך, כשייפגשו האחים בפרשות הבאות, יעמדו זה מול זה שני אנשים שונים לחלוטין מאלו שנפרדו ליד הבור בדותן. שניהם עברו מסע ארוך וכואב של תיקון: יוסף למד לראות את האחר, ויהודה למד להיות אחראי לאחר. יחד, הם בונים את התשתית גם לקומות הבאות של המסע ההיסטורי של עם ישראל.