דבורה ווגנר, ד"ר, סוציולוגית, עורכת ספרות, לקטורית ומגיהה, מחברת הספר "האברך יענקי וייסברג""דבורה שלום, האם תוכלי להעלות את הנושא של ילדים בוגרים שבאים לבקר בבית ההורים? אני מתביישת להודות שלא תמיד כיף לי כשהם באים, בעיקר לא בשבתות, כי התרגלנו לשקט שלנו וכשהם באים אין את זה. מצד שני, אני חוששת שאם אגיד משהו – הם יפסיקו להגיע לגמרי".
אני יכולה להתחבר לאמירה שביקור רועש של משפחת המשך לא תמיד "בא בטוב", זה בהחלט יכול להיות מציף. איך אמרה לי חברה שנמצאת בשלב דומה בחיים: אחרי שבת צריך עבודות שיקום. גם אני זקוקה לאיזון בין קשר רציף עם ילדיי למנוחת שבת, כפי שסוף-סוף אפשר להרשות לעצמנו אחרי שכולם בגרו.
אבל בניגוד לזמן שבו הילדים נכללו במטלות השוטפות של חיינו, עכשיו כשהם מגיעים עם ה"ריבית" –היחס כלפיהם הוא כאל אורחים. מפנים זמן מיוחד כדי לשבת ולשוחח איתם, למלא פערים ומצברים, לתפוס עוד רגע עם מי שכבר לא ממש צריכים אותנו. מטבע הדברים, כיוון שאף אחד מהם לא במרחק הליכה מאיתנו – בשבתות ובחגים המשימה מעט מורכבת יותר. כשמדובר במשפחות גדולות, קושי נוסף קשור לגודלו הפיזי של הבית.
"שיהיה לכם בית ענק וצפוף" היא ברכה שרצה אצלנו, אך עם הזמן מתממשת לעיתים נדירות בלבד. לא בטוח שחייבים. מזרנים ומצעים מקיר לקיר, שולחן שבת המשתרע על פני הסלון כולו, עיתונים, צעצועים וספרים בכל פינה הם אירוע שדורש היערכות ומסירות, אגב, לא רק מצד המארחים.
היות שחנוכה מתקרב, כמו בכל שנה נרקמות אצלי פנטזיות כמעט אוטומטיות על איך כולם יבואו, איך נתכרבל כולנו סביב חמימות הנרות ונספר סיפורים. ואז אני חושבת פרקטית ומבינה שיש פער בין תמונה אידילית בדמיון שלי למציאות. לרוב אני מעדיפה אקוסטיקה סלחנית יותר מזו שבין ארבעה קירות הסוגרים על משפחתי התוססת. מזכירה לעצמי שהמכבים נלחמו על זהות ולא על טריטוריה – לא חייבים להידחס אם אין מספיק מקום.
נדמה לי שכמו בכל הדברים הטובים בחיים, גם כאן המפתח הוא בבחירה. מה אנחנו בוחרים לעשות, לשם מה, ובאיזה אופן. אם בוחרים לארח – אז עם כל הלב. לזכור שאם המטרה היא להיות יחד, יש כל מיני דרכים. למשל לבקר אצלם, למשל לבקש שיגיעו ביום חול.
כל עוד שומרים על קשר, פחות חשוב כמה ואיפה.
