עבודת הזוגיות

"…הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו" (עמוס ג'/ג').
פסוק זה המופיע בהפטרה, מצטרף לשורה ארוכה של שאלות רטוריות הנאמרות ע"י הנביא ובאות ללמד, על פי הפרשנים, על ההשגחה העליונה. אין דבר ללא סיבה ומסובב, אין התרחשות ללא תכנון ומעורבות אלוקית. הקשיבו לנביאים, אומר הקב"ה לעמו, שדבריהם – באים מדבריי. חזרו בכם ממעשיכם הנלוזים, מפריקת עול מוסר ומלכות שמים.
פורענות גוזר הקב"ה על עמו כפוי הטובה, הנוהג בגזל, חוסם ומתנגד לקשר עם האלוקות ומסרב להפנים את נוכחותו של ה' בעולם.
זוגיות
לפי הפשט, "השנים" הנזכרים בפסוק ( "הילכו שנים יחדיו") אינם איש ואשתו. המעיין ברש"י ימצא כי מדובר בנביאים, המביאים את דבר ה' לעולם, ופועלים על פי שולחם, כיחידה אחת מתואמת. פרשנים אחרים (מצודת דוד, מצודת ציון ואחרים) רואים ב"שנים" – שני אנשים המתכננים מראש ("נדברו ביניהם") לצאת יחדיו לדרך.
בהוצאה קלה של פסוק זה מהקשרו, אל המרחב שבינו לבינה, נמצא שיש בו ללמד אותנו שיעור חשוב בזוגיות.
המיועד
לכל אחד ואחת ישנו המיועד/ת. זה ששמו/ה הוכרז ע"י בת קול, טרם היוולדו/ה. הגמרא במסכת סוטה (ב, א) קובעת: "ארבעים יום קודם יצירת הוולד בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני".
מדובר בבשורה משמחת, בעדות להשגחת ה'. ואולם, אנו בני האדם לוקחים, לא אחת, אמירה זו לכוונים בעייתיים, הנעים על רצף של אחריות ומעורבות. יש שאנו מסירים מעצמינו את אחריות החיפוש ו/או את האחריות לשימורה של הזוגיות, ויש מאתנו, המתקשים להרפות ו"לפנות מקום" למעורבותו של הקב"ה במהלך ונכנסים לסחרור של חיפוש קדחתני .
תרבות המערב, "שותלת" בנו ציפייה להתאהב, למצוא בן זוג, באופן לא צפוי ולרוב ללא מאמץ, ולפסוע עמו, לאחר ריב גדול והתפייסות מתוקשרת – אל השקיעה. במקביל היא "מלמדת" אותנו ואת המחפשים בפרט, מהם הקריטריונים (השטחיים, בדרך כלל), שראוי שיעמוד בהם בן הזוג המבוקש.
סיום הסרט /הספר והרצת הכתוביות, מעיד כי הפגישה והמציאה (הגורלית והמפתיעה) של המיועד/ת, הן חזות הכל. לאחריהן, נותר הצופה עם תחושת ריק וכוס פופקורן, עד הסרט הבא.
בשונה מן הסרטים וממסרי התרבות, הכתוב מלמד אותנו משהו עמוק ואחר. זוגיות אינה רק השניים, או קסמו וכוחו של המפגש והיחד. זוגיות יציבה ואמיתית טמונה במילה נוספת, כמעט חבויה, המצויה בסופו של הפסו : "נועדו".
"נועדו" ולא "רק" יועדו. לא רק שהשניים "הותאמו" (יועדו) זה לזו מראש ע"י הקב"ה, אלא – עליהם גם לעבוד.
"נועדו" – משמעו נדברו ביניהם. או בלשונו של המצודת דוד: "שקבעו והזמינו מתחילה זמן קבוע ללכת יחד" (עמוס, ג'/ג'). על מנת ללכת יחד ולצלוח את נפתולי החיים, על בני הזוג לרצות להכיר זה את זה, להקשיב לאופן בו כל אחד ואחת מהם מתכנן את מסלול חייו (בנפרד וביחד), לחלוק זה עם זו את הצידה שהביאו מבית הוריהם ולתת זמן ואמון זה בזה. לאורך המסע, ועל מנת להתמודד עם צפונותיו, מחויבים השנים להמשיך לדבר, לקבוע, ולתאם ביניהם שוב ושוב את היעד ואת המהלכים.
עבודה קשה היא עבודת הזוגיות. בשמים ובארץ. "קשה היא לפני הקדוש ברוך הוא (מלאכת הזיווג) כקריעת ים סוף" (בראשית רבה (פרשה סח((.
***
הפסוק "הילכו שנים יחדיו, בלתי אם נועדו", נאמר כשאלה רטורית.
בידינו הבחירה האם לראות בו, בטעות, שאלה פתוחה, המזמינה מזל, שיקול דעת ואנרגיה פנויה או לאמצו כלשונו – כקביעה, לפיה יש לעמול על ההליכה המשותפת ולנהוג בה בכובד ראש ומתוך אחריות מוסרית להוציא אל האור (כמשימת הנביאים) את עובדת היותה ביטוי של ההשגחה האלוקית.
(וישב תשע"ו)