יוסף נאסר, ונאמר (בראשית ל"ט, כ'): "ויקח אדוני יוסף אותו ויתנהו אל בית הסוהר… ויהי שם בבית הסוהר". לכאורה, המילים "ויהי שם בבית הסוהר" מיותרות, שהרי ברור כי מי שנאסר – מצוי בבית הסוהר.
רבי לוי יצחק מברדיטשב מבאר כי יוסף לא ניסה להשתחרר. "ויהי שם" – כי בטוח היה שמאת ה' הייתה זאת, ובוודאי יהיה הכל לטובה. וכך היה. בבית הסוהר הכיר יוסף את שר המשקים, והתגלגלו הדברים כך שיוסף מונה ע"י פרעה למשנה למלך מצרים.
השורש נ-ח-ם מבטא עידוד (כמו ניחום אבלים), ומבטא חרטה ("וינחם ה' כי עשה את האדם", בראשית ו', ו'). אדם מתנחם על רע כשהוא מבין שהוא לטובה. אדם חי עם מבט לעתיד, אך מבין את מצבו רק במבט לאחור. על כן נאמר (ישעיהו י"ב, א'): "אודך ה' כי אנפת בי (כעסת עליי) ישוֹב אפך ותנחמני". כיצד מודים על כעס? אין זאת אלא שהאדם מודה על מה שנראה בעיניו כרעה והתברר כטובה. במסכת נידה (דף ל"א עמוד א') מובא משל לאדם שנפל למשכב ולא יכול היה לעלות על ספינה. לימים שמע שהספינה טבעה.
מקור הדברים בגמרא (תענית דף כ"א עמוד א') על אודות נחום, שכל דבר שבא עליו אמר "גם זו לטובה". שלחו אותו אל המלך עם ארגז מלא בזהב. בלילה נטלו בעלי האכסניה את הארגז ומלאוהו בעפר. הקיסר זעם, אך נחום הפטיר: גם זו לטובה. בא אליהו הנביא ואמר למלך כי זה עפר מעפרו של אברהם אבינו, שזרק על שונאיו ונהפך לחרבות. עשו כן והצליחו. באופן אובייקטיבי אירע אסון, אך אמונתו של נחום הפכה אותו לטוב. על סמך מה חשב נחום על הדברים כטובים?
רבי לוי יצחק מבאר כי באמירת "גם זו לטובה" האדם "ממתיק הדינים מעליו, והופך אותם לרחמים ועושה מרע טוב". באמירה זו אין התעלמות מהמציאות, אלא הכרה שכל מה שנעשה מקורו בקב"ה הרוצה בטובת האדם. בכך מתהפך הדין לרחמים.
כיצד פועלת סגולה זאת להמתיק את הדינים בשורשם? בספרו "תומר דבורה" (פרק ראשון) מבאר רבי משה קורדובירו, כי תכלית מידת הדין אינה להעניש אלא להחזיר את החוטא למוטב, כי "לא יחפוץ במות המת, כי אם בשובו מדרכו וחיה". היות שאדם היטיב את דרכו, נמצא שאין צורך בעונש. הדין מומתק בשורשו והופך לרחמים. משל לאב ששם שוט על השולחן כדי ליירא את בנו. ההכאה אינה התכלית והאב אוהב את בנו. אם הבן נוהג שלא כשורה, האב נאלץ להכות. אך ברגע שהבן שב בתשובה, אין עוד שימוש בשוט והוא מוחזר אחר כבוד למחסן.
הרב חיים מוולוז'ין ב"נפש החיים" (שער ג' פרק י"ב) כותב: "סגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינים ורצונות אחרים, כשהאדם קובע בליבו לאמור ה' הוא האלוקים ואין עוד מלבדו שום כוח בעולם. ממילא, יתבטלו מעליו כל הכוחות שבעולם שלא יוכלו לפעול שום דבר".
נאמר (במדבר כ"א ט'): "ויעש משה נחש נחושת וישימהו על הנס… והביט אל נחש הנחושת וחי". שואלת המשנה (ראש השנה כ"ט עמוד א'): "וכי נחש (נחושת) ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמיים היו מתרפאים". מבאר רבי חיים כי כשהסתכלו כלפי מעלה "בטלו את כוח הנחש והוא אמיתת ענין המתקת כחות הדינים בשרשם. והוא מבואר למבין".
הנה כי כן, אמונה היא דרך דו-סטרית: מצד אחד, האדם מביע את אמונו בה' ובוטח בו כי הוא עושה הכל לטובה; מצד שני, ע"י כך שהוא מאמין בה' – האמונה מגשימה את עצמה, וה' ממתיק את הדינים בשורשם, להפוך אותם מדין לרחמים.
