ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)פרשת וַיֵּשֶׁב נפתחת במילים "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב", כביכול מנוחה, שקט. אך בתוך דקות מתהפכת המציאות: קנאה, שנאה, שבר במשפחה, מכירת אח, שקר שמטשטש את האמת, ירידה למצרים, מאבק פנימי, גירוש, מאסר.
חז"ל אומרים ש"ביקש יעקב לישב בשלווה וקפצה עליו רוגזו של יוסף" – כלומר, החיים מזכירים לנו שוב ושוב שאין יציבות אמיתית ללא בירור פנימי עמוק, ללא עמידה מול הקולות המערערים, וללא נאמנות לאמת גם כשסביבנו הכל מתערער. במובן הזה, פרשת וַיֵּשֶׁב איננה רק סיפור משפחתי אלא שיעור אדיר על אחריות, על אמת ועל התמודדות מול תעמולה, הסתה וחדירת שקרים למרחב הציבורי.
"וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף" – האחים אינם מסתפקים במעשה. הם מייצרים נרטיב, תעמולה, הסתה: "זֹאת מָצָאנוּ; הַכֵּר נָא…" זוהי מניפולציה שנועדה לכסות על אחריותם. הם יודעים מה הם עשו ובוחרים ליצור מציאות חלופית. כאן טמון אחד המסרים האקטואליים החזקים: כאשר שקר מאורגן, עטוף ברגש ובסיפור משכנע – הוא הופך לכלי חזק יותר מכל סכין.
כפי שראינו בארה"ב בעשור האחרון, וכפי שמתארת אופיר דיין ב"אינתיפאדה על ההדסון", השקר אינו "מחלוקת", הוא פרויקט. הספר, שפורסם לאחרונה, מתמודד עם השאלה מדוע התגובות הרופסות של האוניברסיטאות בארה"ב לנוכח מופעי אנטישמיות, והוא נותן כלים כיצד להתמודד עם טענות שקריות נגד ישראל. למה הדור הצעיר באמריקה שונא אותנו? גורמים רבים במדינה קיוו שלאחר תום המלחמה יישככו גילויי השטנה נגד ישראל בקרב תלמידים וסטודנטים בארה"ב – זה לא יקרה. מדובר בתהליך עמוק ומסוכן שנמשך כבר עשור, ובו עוברים האמריקאים הנדסת תודעה אנטי-ישראלית עוד מחטיבת הביניים. גם הספר החדש של לורינה ח'טיב קיזל, "מסע בין זהויות", מדגים כיצד האקדמיה עצמה הפכה למרחב שבו תודעה אנטי-ישראלית נבנית באופן שיטתי.
כך גם בפרשה: השקר הופך לקונספציה, וכולם נופלים בה – גם יעקב. רק האמת עומדת לבסוף. ז'אן-פול סארטר טען שהמחשבה כי אירועים בחיינו "גרמו לנו" לפעול באופן מסוים היא "אמונה רעה". זה בדיוק הסיפור של האחים. קל להם להגיד: יוסף התגרה בנו. אבא אהב אותו יותר. החלומות שלו הכעיסו. אבל הפרשה דורשת מהקורא מבט מפוכח: כל אלו אינם מצדיקים מכירה של אח. האדם אחראי למעשיו גם בתנאים לא פשוטים.
לעומתם, דמותו של יוסף מלמדת את ההפך: הוא נזרק לבור, נמכר, מושמץ על ידי אשת פוטיפר, נשלח לכלא, ובכל אחת מן התחנות הוא נושא אחריות על עצמו, על מעשיו, ועל הדרך שהוא בוחר. הפילוסוף קאמי כתב: "באמצע החורף למדתי שבתוכי קיים קיץ בלתי מנוצח", וזהו בדיוק יוסף, המסרב לנרטיב הקורבן ומוצא בתוכו את הקיץ גם באמצע החורף.
שנאת האחים כלפי יוסף איננה רציונלית. לא תמיד יש רציונל; לפעמים השנאה עומדת בפני עצמה. לראיה מימינו: בעוד מדינת ישראל מתמודדת עם אויביה – איראן, שלוחיה והטרור המתחדש ביו"ש – מתעוררת שנאה עיוורת כלפיה דווקא במקום שבו ציפינו להשכלה ולביקורתיות. גם כשעם ישראל נלחם עבור עמים באירופה הנכבשים תחת המגף האיסלמי, הם ממשיכים לשנוא אותו. האחים שונאים את יוסף לא בגלל מעשיו, אלא בגלל מי שהוא. שנאה שאיננה נסמכת על עובדות אינה נעלמת מעצמה. היא דורשת תגובה – תגובה מוסרית, חכמה, אחראית.
יוסף בכלא, שוכב על רצפת הבור, ושם הוא בוחר להפוך לאדם שמפענח חלומות, מדריך, מעניק תקווה. הוא איננו מגיב מתוך תגובתיות; הוא יוצר מציאות. במובן זה הוא עומד בניגוד לדמויות ציבוריות וחברתיות שאנחנו רואים סביבנו הנמלטות מאחריות, יוצרות הפרדות בין "עם יהודי" ל"עם ישראלי" או מתפוררות בתוך שנאות פנימיות. יוסף מזמין אותנו להנהגה אחרת – כזו שמזהה אמת ומחזירה אותה למרחב הציבורי.
יעקב שותק מול חלום יוסף, אך שומר את הדברים בליבו. פוטיפר יודע שיוסף צדיק, אך נותן לעוצמתה של אשתו לשלוט במציאות. הפער ביניהם מלמד: האמת אינה תמיד רועשת, אך היא הבסיס להנהגה אמיתית. השקר רועם וקצר מועד; האמת שקטה ועמוקה.
פרשת וַיֵּשֶׁב מלמדת אותנו שאסור לברוח מאחריות – אישית או לאומית – ואסור להפקיר את השטח למנגנוני שקר. בין אם אלו "משפיענים" שמעצבים תודעה, אנטישמיות במסדרונות האקדמיה או שנאה שמבשילה בתוכנו – האמת דורשת אומץ. יוסף מלמד אותנו מהי הנהגה מאירה: לשאת את האחריות לעצמנו, לחשוף שקרים, ולשמור בתוכנו "קיץ בלתי מנוצח" גם כשהחורף מסביב עמוק וקפוא.
