הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)ברקע המאבק לגיוס החרדים צריך גם להתייחס לאתוס המכונן של עולם הישיבות הליטאי, והוא אתוס הלמדנות. אלפים רבים של תלמידי ישיבות יושבים שעות ארוכות במטרה להעמיק בסוגיות תלמודיות. הם לומדים ראשונים ואחרונים, מתפלפלים בסברות, ואפילו זוכים לחדש חידושים. אבל יש לשאול בכנות: מה ערכם של חידושי תורה אלה? מה ערכו של פלפול שנעשה לשם הפלפול?
במהלך שנות לימודיי הראשונות בישיבה, גם אני עסקתי רוב היום בלמדנות לשמה. וזה היה עולם מרתק ומלהיב. קרנתי מאושר כאשר הצלחתי ליישב רמב"ם קשה או להפנים מהלך של הקהילות יעקב. לכן אני מבין מאוד את הכוח המושך של אתוס הלמדנות, ואני מסוגל להבין כיצד הוא מאגד סביבו חברה שלמה. זה עולם מרתק, שלא נופל ברמתו העיונית מכל תחום מדעי אחר.
ועם זאת, יש לשאול: למדנות לשם מה? בעולם המדעי אנו מבקשים להבין את המציאות הריאלית, שבתוכה אנו חיים. אבל איזה עולם מנסה להבין הלמדנות? מהו מישור ההתייחסות שלה?
בבסיס אתוס הלמדנות מונחת ההשקפה שיש עולם כזה שנקרא 'עולם התורה'. זה לא עולמנו הממשי אלא עולם נבדל, רוחני ועליון, שהוא מקור ותכלית המציאות. כל החיים לא נבראו אלא בשבילו. יש לו שפה משלו וחוקים משלו, ומה שנדרש מן האדם זה לצלול אליו ולשקוע בתוכו. לעולם הזה לא צריכה להיות זיקה לעולם הריאלי, ואדרבה – כל זיקה שכזו רק תפגום בו. לכן, הניגוד הגדול ביותר ללמדנות מכונה "בעל-בתיות".
ה"בעל-בית" זה מי ששואל שאלות או מעלה סברות בעניינים למדניים המבוססות על ניסיון החיים הריאליים. בדרך כלל אלו שאלות או סברות ישרות ופשוטות, שאינן תואמות את דרך החשיבה של הלמדן הישיבתי. לכן "בעל בית" זה כינוי גנאי בישיבות. סימן לחוסר רצינות.
הבעיה הראשית בהשקפה זו על נבדלותה של התורה, היא שהיא מנוגדת לתורה עצמה. התורה, במקורה, משמעה "הוראה", ותכליתה להוביל לקידוש ותיקון החיים הריאליים. כל מי שקורא בתורה רואה שתכליתה היא "לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה" (דברים ו, כד).
אין בה מטרה שמחוץ לחיים, להפך – התורה מכוונת לחיים. וכמה שאלות וסברות "בעל-בתיות" היא כוללת: החל מהדיונים שמנהלים האבות עם א-לוהים ועם אנשים, עבור בטענות של הטמאים לנפש אדם, בנות צלפחד ובני יוסף, מול משה, וכלה בהוראות התלמודית "צא וראה מה העם נוהג" או "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות", כבסיס לפסיקת הלכה. התורה לא מנותקת מהחיים, אלא טבולה בהם, אחרת היא תיאבד את משמעותה.
מהרב נחום אליעזר רבינוביץ' זכר צדיק לברכה, ראש ישיבת מעלה אדומים, למדתי שהדבר החשוב ביותר בלימוד תורה הוא להפיק סברא ישרה. לעיתים מדובר באמת פשוטה, נטולת הוד והדר פלפלני. לעיתים היא יכולה אפילו להישמע כמו סברא של "בעל בית". אבל אם זו סברא ישרה, הרי שדווקא לה יש קיום.
עוד למדתי ממנו, שכל טיעון למדני צריך להיות כזה שיכול להוביל לפסיקת הלכה. פלפול לשם פלפול הנו חסר ערך. אם הלמדנות לא מסוגלת לרדת למישור מעשי, היא חוטאת בשתיים: ראשית, היא חסרת מימוש בחיים הריאליים ועל כן מחמיצה את תכלית התורה ואת כוונת התורה; שנית, רק מי שמוכן להורות הלכה בעקבות הטיעון הלמדני שלו, לוקח עליו אחריות בעצם. אחרת הוא יכול להגיד כל דבר בכל עת, בלא כל מחויבות. זה, כידוע, ההבדל שבין ישיבה לקהילה, מקומם של בעלי הבתים.
בעולם הלמדני אפשר להעלות כל טיעון, בלא שהאומר אותו ישלם מחיר על דבריו. בקהילה, לעומת זאת, שם הדברים נפסקים הלכה למעשה ומשפיעים על חייהם של אנשים, יש מחיר לכל פסיקה ולכל אמירה. האחריות שם גבוהה בהרבה.
הרב רבינוביץ' לימד אותנו לאחוז בדרכו של הרמב"ם, שאצלו העיון התלמודי, המחשבה העיונית ופסיקת ההלכה, היו כרוכים יחד. הפילוסופיה והתלמוד מלמדים שניהם את דרך החיים המתוקנת והשלמה, שהיא מטרת האדם. לכן, הרב רבינוביץ' כתב את החידושים שלו בפירוש שלו להלכות הרמב"ם, ואלה נכנסו גם לפסקי ההלכה שלו. המטרה שלו הייתה ללמד דרך חיים ממשית, לא תורה מטפיזית המנותקת מהעולם.
כיום, כשאנו מתמודדים עם אתגרים ממשיים רבים, חשוב שנאמץ גישה זו לתורה. כבודה של הלמדנות במקומו מונח, אך אי אפשר לתקן איתה את העולם. אנו זקוקים אפוא לא רק לחיילים, אלא גם ללימוד ישיבתי כזה שלא יישאר במגדל השן אלא יוביל לתיקון החיים הריאליים. וזו משימה המוטלת על כולנו לבצעה, אולי במיוחד על הציונות הדתית.
